אני עוברת בין החורבות של מה שפעם הייתה עיר מפותחת. ארץ
שהייתה הבטחה גדולה. אני רואה את ההריסות ואת החורבן. אני רואה
את המוות. כל כך הרבה אנשים מתו פה, רובם יהודים כמוני, רק
בגלל שחשבו שזאת המולדת שלהם.
את המצעד הזה עושים כל שנה, מאז שהתאפשר לחזור אל המקום הארור
הז. כששכבת י"א של שנה שעברה יצאו למסע הזה, כבר התחלתי לחשוב
אם אני גם רוצה לנסוע. כשהגיעה שנת הלימודים הזו, ידעתי שאני
רוצה לבוא לפה. למרות המרחק של אלפי קילומטרים ליבשת אחרת,
ואחורה בזמן. למרות שעל המקום הזה קראתי רק בספרים. למרות
השואה הנוראה שהתחוללה פה. למרות, ואולי בגלל. עברו 60 שנה
מאז. לא רק מאז אותה מלחמה גדולה, אותה טרגדיה עולמית, אלא 60
שנה מאז הטרגדיה האישית שלי, שבה קרובי משפחה שלי ניספו. 60
שנה מאז הטרגדיה של העם שאליו אני שייכת. טרגדיה שבה נהרגו
מיליוני יהודים. אחרי שנרדפנו עשרות שנים, וחשבנו שכבר הגענו
לתקופה טובה יותר - קם מטורף והחליט להשמיד אותנו. בגלל זה היה
לי חשוב לבוא לפה. להוכיח שהוא לא הצליח.
קשה לתאר את מה שאני רואה. המקום נראה כמו עיר מוזנחת. הריסות
של בטון ומתכת, שבהם שולטים הגוונים של אפור וחלודה. אני מתארת
את האנשים שחיו, ומתו פה. הכל נשאר כפי שהיה במשך כל השנים
האלה, בשביל להראות לכולם באיזה קלות רבבות יכולים למות בלי
שאף אחד יעשה משהו כדי למנוע זאת. וזה מה שהכי מעצבן - העובדה
שהיו שאמרו שזה יקרה, אבל אף אחד לא עשו כלום. פשוט ביזבוז.
רציתי לבכות כשסיפרו לנו איך אותם אנשים התאדו. כאב לי לשמוע
איך ככל שהמלחמה התקדמה - הם נהיו יותר חסרי הגנה. נתונים
לחסדיו, ולגחמותיו, של רודן אכזר אחד. אני שמחה לחשוב שסבא שלי
השכיל לברוח משם בזמן. יש כאלה שקראו לו פחדן, כך הוא סיפר
לי. ביניהם גם אחיו, שמתו פחות משנה לאחר מכן. יש כאלה שאמרו
שאם הוא היה נשאר, אולי היה אפשר להגן על עצמנו. אבל כשאני
רואה את המקום ואת החורבן הזה, אני יודעת שהוא היה מת כמו
כולם. לא היה להם סיכוי אל מול המוות האכזר והעיוור, שלקח את
כולם, יהודים - וגם לא-יהודים.
ואמנם הדשא היום כבר פורח פה, אבל שום דבר לא ישנה את העבר.
לחשוב שאני הולכת במקום שהם הלכו לפני מותם, שאולי אני נושמת
את האפר, את מה שנשאר מאותם יהודים שחיו פה - גורם לי לתחושת
צמרמורת. שום דבר לא ישנה את האנרכיה שהתחוללה פה, אנרכיה
שתוכננה כל כך היטב על ידי צורר אכזר, שאף אחד לא לקח יוזמה
ועצר אותו.שום דבר לא ישנה את הטרגדיה האנושית האדירה, ואת
המוות שלקח את כולם עימו. אני ממש עצובה לראות ששוב זה קרה,
וששוב העם היהודי לא הצליח להגן על עצמו. מה שממחיש את זה הכי
טוב, וזה גם הדבר שאותי אישית שבר בסיור הזה פה, היא אותה
כתובת, שלפי המדריך רוססה מעט לאחר האסון על ידי אלמוני שהיה
חייב לחזות בזוועה, מתוך ידיעה שגם הוא ימות בקרוב מהנשורת
והקרינה :  "לעולם לא עוד".
למה אף אחד לא חשב על זה קודם?

יומן מסע
דינה מאירי
מה שפעם הייתה תל-אביב,
אוקטובר 2073