הגדה זו היא הבסיס והרקע לכל המעשיות אשר התרחשו בנוה-צדק
לאחר סוף הכל

ראשית דבר
בהתחלה היה אור.
סדרי העולם היו ידועים וקבועים. אך האדם - מהיותו אדם - שאף
לשנות את סדרי העולם. הארץ לא שקטה, וקולות קיצוניים החלו
להישמע. העולם נחלק לקבוצות, והחל להתחמש לקראת הבלתי נמנע.
כשניתן האות, בזו אחר זו חרבו ערי העולם מכוחה ההרסני של פצצת
הגרעין. זאת הייתה תקופת החורבן, אשר נמשכה שבע שנים.
אך זה לא הספיק לשנות סדרי עולם. האדם ידע לשרוד חרף המלחמה
הקשה - אך בכדי לשרוד - היה הוא צריך לנצל את כוכב הלכת שלו.
וכך, בתקופת החורבן, האדם ניצל את כוכב הלכת שלו מבלי לדעת
היכן נמצא הסף, ממנו אי אפשר לחזור - מתי יישבר הטבע וייכנע.
האדם פלט גזים מזהמים יותר, הרס יותר שרשראות מזון, פינה מקום
לכבוש שטחים חדשים, צלל עמוק יותר, וחפר עמוק יותר. וכשהוא חפר
עמוק מדי - השתנו סדרי עולם.
בתקופת החורבן הזיהום, האבק והקרינה החלו לכסות את השמיים.
וכדור הארץ החל להחשיך אט אט, עד אשר השמש הפכה לספק זיכרון,
ספק אגדה.
והעולם השתנה, והאדם שם מבטחיו בטכנולוגיה. והטכנולוגיה דרשה
עוד משאבים, והאדם נתן לה את כל אשר יכל. זו הייתה תקופת
הטכנוקרטיה. והאדם היה נתון לחסדי המכונה והמחשב, וחי על פי
פקודותיו הנוקשות. שש שנים נמשכה התקופה, ובה דוכאו מרידות
ביעילות מיידית ומוחלטת, עד היום בו המכונה חדלה מלשלוט.
ובאותם ימים מעטים הציף ההמון את הערים ומחק כל זכר לשלטון,
לריכוזיות ולכוח. והאנשים התקבצו בערי ענק, מנותקות אחת
מהשנייה, וחיו את חייהם. אלה היו הימים החשוכים, ימי הביניים
השניים.
והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. והחושך על העולם
נמשך במשך כאלף שנים.
וכל תקופה זו נקראת סוף הכל.

מעשה במנחם אב
מעשה במנחם אב, במר חשוון וביצחק אדר אשר שהו בביתו של מנחם אב
באחד מן הלילות הטרופים שעברו על נוה-צדק בתקופת הזעם אשר תקפה
את כל העולם בימים האחרונים של תקופת הטכנוקרטיה. ומנחם אב איש
זקן, בא בימים וסגי נהור, שכב על ערש דווי וביקש: "הביאו לי את
בני, אלול". ובאותה עת ההמון הזועם שטף את רחובותיה של
נוה-צדק, מבקש צדק ושינוי סדרי עולם. הייתה זו סוף תקופת
הטכנוקרטיה. ואלול צעד לבדו ברחובות העיר ולא ראה צדק וחיפש את
דרכו אל ביתו.
ויצא יצחק אדר לחפש את אלול, ולא חזר אל ביתו של מנחם אב כעבור
שעה, ולא כעבור שעתיים. ויצא מר חשוון לחפש את אלול, ולא חזר
גם כעבור שלוש שעות. וכעבור שעה חזר יצחק אדר ואמר "יצאתי
וראיתי את בנך, אלול, וקראתי לו, אך הוא לא שמע אותי והלך,
ומנגדו התקדם ההמון הזועם, ונאלצתי להסתתר. וכשיצאתי - לא
ראיתי את אלול". עוד זה מדבר וזה בא וחזר מר חשוון ואמר "יצאתי
וראיתי את בנך אלול, מוקף על ידי ההמון. וההמון היה רב וזועם,
והצית את כל אשר נקרה בדרכו. ואני נאלצתי להסתתר עד עתה."
ובאותו ערב גורלי מנחם אב אמר להם "בלילה הראשון של החורבן,
לילה אחרון של שפיות בנוה-צדק, בימים שבהם עוד נקראה תל-אביב,
ישבנו תריסר ואנוכי וסעדנו במקלט. וכעת נותרנו רק שלושתנו
ואלול. גורלנו נחרץ. אלול אדון בפני עצמו". ועצם מנחם אב את
עיניו, ואמר את מילותיו האחרונות, ונפח את נשמתו. מת אב, ומת
אלול?

יד האבדון
איש אינו יודע מהיכן נחתה יד האבדון לראשונה.
לפני סוף הכל אור שטף את כדור הארץ. אך האור התחלף באיבה.
מדינות הסתגרו בעצמן וברעיונותיהן ההולכים ומקצינים, וכל מדינה
אשר יכלה - חימשה עצמה ביד האבדון.
אך יד האבדון אף פעם לא הייתה אמורה לצאת, אלא להשאר תמיד
חבויה תחת מעטה הסוואה.
אך ביום בהיר אחד, התפוצצה האשליה בכדור אש ענק שעלה לשמיים,
מעל שלם, בתקופה בה נקראה ירושלים - יד האבדון היכתה לראשונה.
ולמרות שכל  אויב הכחיש את אחריותו למעשה, כולם עלו בלהבות גם
כן. וכך התחילה תקופת החורבן. ובמשך שבע שנים יד האבדון היכתה
בכל  מקום. והאדם שכלל את נשקיו, והפך אותם לאכזריים יותר.
ובשביל כך - ייצר יותר, והרס יותר ממשאביו שלו. אך בסוף תקופת
הטכנוקרטיה, שלוש-עשרה שנה לאחר שתקופת שסוף הכל החלה בשלם,
היא הייתה ירושלים, ההמון לא מצא זכר ליד האבדון, ואיש  אינו
יודע לאן נעלמו כל הטילים, וכל ראשי הקרב. איש אינו יודע להגיד
אם יד האבדון נוטרלה, או שמא מלכתחילה הייתה רק אגדה.

לילה אחרון בנוה-צדק
ומה היו מילותיו האחרונות של מנחם אב, אשר נאמרו על ערש דווי,
באותם לילות אחרונים של תמורות ושינויים אשר הביאו אל הימים
החשוכים אשר נמשכו אלף שנים ארוכות ?
אמר מנחם אב: "כל שלא ראה במשך שלוש-עשרה השנים האחרונות ארבעה
דברים אלו - לא ראה את ימי החורבן."
ושאלו אותו מר חשוון ויצחק אדר: "מה הם אותם הדברים ?"
ענה מנחם אב: "מדון, עיוורון, שיגיון ואסון".
מדון - זוהי רוח האדם. זוהי הקידמה. ואמר מנחם אב: "ועל אף
חסרונותינו - שמרנו עצמנו מפני אויבינו, ובנינו ביצורים
רבים."
עיוורון - זוהי התמימות. ואמר מנחם אב: "וביצורינו כשלו, ולא
בא שום צר-משיח, והאמנו בחיי הנצח. ולא היה לנו צורך בעוד
ביצורים."
שיגיון - זוהי הפצצה. ואמר: "והגיע יום הדין, ועימו
הצר-משיח. זהו סוף הכל. טעות שנשלם עליה לדורות."
אסון - זוהי הקרינה. אלה החורבות, והאבדון. וסיים מנחם אב,
באמרו: "וכעת נותרנו בגהנום עלי אדמות. אדמות ארורה ושמיים
חשוכים אשר נוריש לבנינו, ולדורות רבים אחרינו. אך זוהי האדמה,
עליה אנו חיים. והחיים ימשיכו ! ברוך המקום, ברוך הוא."
ועצם מנחם אב את עיניו, והחזיר את נשמתו אל הבורא. וכיסוהו מר
חשוון ויצחק אדר, ויצאו בחזרה אל ביתם. ובאותו לילה בערה האש
בנוה-צדק, ובכל העולם. המכונות כבר לא שלטו באדם, והאדם כבר לא
רצה שום שלטון אחר. וההמונים אשר התקבצו בערי ענק מכורח
הנסיבות החלו להחריב ולבזוז מכל אשר בא ליד. ופגשו מר חשוון
ויצחק אדר באותו המון, ולא שרדו את המסע הקצר לביתם. ובאותו
לילה נשאר רק אותו אחד, אשר נהיה אדון לעצמו. הוא היה אדון
אלול.

סוף הטכנוקרטיה
לאחר מלחמת החורבן, שארכה שבע שנים, האדם מאס בשלטון האנושי.
הביזבוז, הרוע והטיפשות גרמו לעמי העולם לפנות אל הטכנולוגיה,
והושיבו אותה על כס השלטון. והמחשבים חישבו, ונתנו הוראות,
והאדם ציית להם. והאנשים שמחו, שכן בני-אדם לא הוקרבו יותר
עבור הפולחן הנושן אשר קראו לו "מלחמה".
אך תמיד היו אלו שלא האמינו במחשב. והם רצו להשיב את האדם אל
השלטון. אך בערי הענק - המחשבים מצאו את כולם. וכל אשר המרה את
פי האדמיניסטרטור - נעצר והושמד. תחילה היו אלה בני אדם אשר
מילאו את הוראות ההרג של המחשב, אך עם הזמן מכונות החלו
להחליפם, לאחר שהמחשב מצא את האדם כלא-יעיל לביצוע פעולות אלו.
והשלטון נהיה נוקשה יותר ויותר כלפי האדם. ומחשבי מדינות העולם
חברו יחדיו ויצרו תודעה שולטת אחת. מחשב יחיד אשר שלט בכל עמי
העולם. ואיש לא ידע היכן נמצא המחשב השולט, אם הוא מלכתחילה
נמצא במקום יחיד, ולא מפוזר בין מליוני מחשבים.
ובערי הענק, בהם העוני היה קשה מנשוא, ועל פי דרישת המחשב האדם
עבד בעבודות פרך והמכונות היו להם לנוגשים. "כך הראו
החישובים", המשיכו המאמינים להגיד. "כולנו עובדים, ומייצרים
בתפוקה מלאה", בדיוק על פי החישוב הקר של האדמיניסטרטור. אך
הייצור לא שיפר את חייהם של האנשים. ובכל רחבי העולם, נסיונות
התמרדות כשלו, ומליוני אנשים הוצאו להורג. המחשב קלט כל שידור
ממריד, ותפס את העומדים מאחוריו. וההתמרמרות הלכה וגדלה. אך
המחשב לא ידע מעולם רגש כזה. המחשב רק ידע לחשב כיצד לשלוט
בהמון, כיצד לייצר בכדי שאף אחד לא ימות ברעב. ואכן כך היה.
החלוקה הייתה שווה, והספיקה לכולם. אך עם חלוף השנים, זה לא
הספיק לבני האדם, אשר מאסו במכונות, ובמחשב.
ולאחר שש שנים זה הסתיים. בכמה לילות, הועברה השמועה, מפה
לאוזן, ולא באמצעות תשדורות. ובכל רחבי העולם, בצורה מתוזמנת,
ההמון פשט על הערים, והחל לפגוע במכונות הרבות שניסו לעצור
בעדם. והמרד נמשך מספר ימים, ומניין ההרוגים באותם ימים
אחרונים של הטכנוקרטיה היה רב יותר מאשר שש השנים שקדמו להם.
והמכונות המשיכו לדכא, אך לא שברו את רוח האדם. והמרד נמשך עד
אשר לילה אחד, מקץ כמה ימים עקובים מדם, המכונות חדלו מלפעול,
והמחשב חדל מלחלק פקודות. ואיש אינו יודע מה הפסיק את פעולתם.
לאיש גם לא היה אכפת.
האנשים חזרו אל בתיהם, והחלו לחיות את חייהם החדשים. בלי
מנהיג. בלי שלטון. בלי אף אחד מסביבם. ערי הענק התנתקו אחת מן
השניה. לא היה זה מרצון, אף לא מכורח הנסיבות, אלא מחוסר
אכפתיות. וכך הם חיו, מסוגרים בערים בעוני מחפיר, ובעולם מזוהם
וחשוך - במשך אלף שנים.

מעשה באדון אלול
אלול אף פעם לא שמע בקול אביו, זה מפני שהיה חירש. הוא אף פעם
לא אמר את דעתו - מפני שהיה אילם. אלול אף פעם לא ראה צדק -
מכיוון שהיה עיוור.
אלול לא יכל לשמוע, לראות או לדבר עם אף אחד, אך הוא יכל
להרגיש. הוא אף פעם לא ראה צדק, מכיוון שבימי הטכנוקרטיה, הצדק
לא היה קיים. גם לא בימי החורבן.
אלול חי עם אביו, מנחם אב, איש צדיק ובא בימים. באותם ימים
שבהם התרסקה הטכנוקרטיה אביו אסר עליו לצאת מביתם אשר בעיר אשר
בפי העתיקים נקראה "תל-אביב".
אלול הרגיש את התכונה הרבה ברחובות באותם ימים. הוא היה חייב
לצאת ולהרגיש את אשר קורה. אביו של אלול, מנחם אב, היה על ערש
דווי, ואלול סעד אותו. הוא היה הדבר היחיד שהחזיק את אביו
בחיים. באחד מן הימים באו לבקר את אביו מר חשוון ויצחק אדר.
וכך, ביום ההוא, יצא אלול אל הרחוב, להרגיש את האווירה של אותם
ימים טרופים.
אלול הרגיש את ההמון הזועם מתקרב אליו, וניסה לחזור אל ביתו.
אך אלול איבד את הכיוון. תחושת הזעם ואובדן הערכים של ההמון
הציפו אותו, חדרו לתוכו, כלהב סכין ארוכה. אלול נשכב, חסר הגנה
מפני ציפורי הטרף שניקרו אותו.
רגעים לפני שנפח את נשמתו, אלול הרגיש את מר חשוון ויצחק אדר
צופים בו, ולא חשים לעזרתו. אלול אף פעם לא ראה צדק, ואף פעם
לא הרגיש צדק. כעת אלול הרגיש נקמה, בפעם הראשונה בחייו.
עתה אלול אדון בפני עצמו, מחפש צדק מוחלט. מדדה ברחובות
האינסופיים של נוה-צדק. כמו מנחם אב, יצחק אדר ומר חשוון, אדון
אלול תמיד היה קיים, ותמיד ימשיך להתקיים. בימים של אובדן
הערכים והתמוטטות כל מסגרת, אדון אלול בולט מכולם.
ניסיון להילחם נגד אדון אלול יהיה קרב לא שקול. אדון אלול הוא
תחילת הסוף, וסוף הכל.

כנגד ארבעה בנים
כנגד ארבעה בנים דיברה פצצה:
אחד - חכם
אחד - חזק
אחד - טיפש
ואחד - שאינו יודע לתקוף

חכם - מה הוא אומר?
מה הן הפצצות והטילים אשר במצבורי? שכן כשיראו את אור היום
יבוא על העולם חושך גדול. על כן אפקיד אותם למשמרת באדמה,
ואביט למטה, ואבנה את שם מבצרי.

חזק - מה הוא אומר?
מלים כדורבנות - ודורבנות מהשמיים. אסנוור את כל אשר עומד
בדרכי, עד אשר אשאר רק אני, והממון הרב אשר באמתחתי יגן עליי,
ואהנה ממנו אנוכי. אנוכי - וכל אשר יהא לצידי.
אביט קדימה, ולצידי גופי.

טיפש - מה הוא אומר?
מהי הפצצה הזאת לכם? לכם - ולא לכולם. בתחבולות רבות רכשתי את
הידע, ואשתף רעיי - שכן חזוננו הוא משותף. וכשהשאר יחפצו לפגוע
בי וברעיי, אכה באויביי באור סנוורין.
ולא אביט באור, ולא בכל כיוון אחר.

ושאינו יודע לתקוף - אינו אומר דבר.
מעליו חג עורב, ומסביבו - מתרוצצים הצבועים.
זוחל הוא עשורים, מביט לכל הכיוונים, חבול וחבוט ומסונוור.

וביום ההוא, כשראו הפצצות את אור היום, וסנוורו את השמיים, שרד
רק האחרון, הוא אשר אינו יודע לתקוף, וירש את האדמה אשר לא חפץ
בה. הוא, העורבים והצבועים.

מעשה בנוה-צדק
בפי העתיקים נקראה נוה-צדק בשם "תל-אביב". ומקור השם נוה-צדק
הוא שמה של השכונה הראשונה של תל-אביב, בימים שעוד לא הייתה
קיימת תל-אביב. נוה-צדק נמנתה עם השכונות אשר הוקמו מחוץ לעיר
העתיקה "יפו".
בתקופת החורבן נהרסו בכל העולם המערכות והתשתיות שקיימו את
המדינות, וההמון החל לנהור אל ערי-ענק, שם התקיימו מנדבנות,
עבודה מזדמנת, או שגססו לאיטם. אוכלוסיית העולם לאחר החורבן
הצטמצמה לכדי פחות משני מיליארד בני אדם, כאשר רובם המכריע חי
בערי הענק.
תקופת החורבן הביאה עימה גם את החושך העולמי, ואת הרס
היונוספירה, שבעקבותיה קשר הרדיו אבד לו לאיטו. ומרחבי הענק לא
היו מאוישים אלא בשודדי דרכים ובעמים אשר בחרו לא להצטרף אל
ערי הענק, וחיו בקושי רב.
והאדם ניסה להמשיך ולשרוד ולהתקדם, ופנה אל הטכנולוגיה עצמה
בכדי שתוביל אותו אל הדרך שתשקם את העולם ושתשפר את חייו.
בתקופת הטכנוקרטיה המחשבים שלטו בבני האדם. הטכנוקרטיה הייתה
תקופה קשה של שלטון נוקשה ואכזרי, אשר ניסה לחסל כל אדם שסומן
כמועד לפורענות. וכך נהרגו עוד מיליונים ברחבי העולם.
הטכנוקרטיה גם דרשה עוד משאבים, עוד ייצור ועוד זיהום. ומקץ שש
שנים ההמון מאס בטכנוקרטיה. ובכמה ימים של זעם מתוזמן, לא על
ידי מכונות אלא על ידי בני אדם בלבד, שהעבירו את המסר מפה
לאוזן, התמוטט שלטון המכונות. והאדם, שמאס בשלטון, בחר שלא לתת
לאף אחד לשלוט. האדם העדיף שדברים יקרו מאליהם, ולא דרך יד
מכוונת עם העדפות כאלו ואחרות. וכך, בכל העולם, השלטון הנוקשה
הוחלף באנרכיזם. והקשר בין ערי הענק הלך ניתק, לא מתוך כוונה
עוינת, אלא מחוסר אכפתיות. תושבי ערי הענק העדיפו לדאוג לעצמם
בלבד, ולהתקיים מהסובב אותם. וכמחווה אחרונה להתנתקות מעול
השלטונות, הוחלפו שמות הערים בשמות קדומים, או אחרים.
"תל-אביב" שונתה ל"נוה-צדק", "ניו-יורק" הוחלפה
ל"ניו-אמסטרדם", "מוסול" הוחלפה ל"נינוה", "סנט פטרסבורג"
שונתה ל"פטרוגרד", "לונדון"  הפכה ל"איסט אנד", וכן הלאה וכן
הלאה.
וכך, מאז ועד היום, נוה-צדק מתקיימת. ואין ברדיוס של לפחות אלף
קילומטר מכל כיוון שום עיר ענק אחרת, אך מחוץ לנוה-צדק שוכנים
הבאדס - שודדי דרכים אשר העדיפו לחיות בשממה, אשר מתחתיה
נמצאים מאגרי נפט עצומים. ומעבר לעימותים עם הבאדס ועוברי אורח
נדירים, ספק אמיצים ספק טיפשים, אין לנוה-צדק קשר עם העולם
החיצון, בדיוק כשאר התרבויות וערי הענק המרוחקות.
שטחה של נוה-צדק גדול פי 10 משטחה של תל-אביב, וגבולותיה
מפאדרה-איסרה בדרום עד חורבות השרון הזוהרות בצפון. ורובה של
נוה-צדק שטח בנוי, זרוע בשדות של ענקי בטון קודרים ואפורים.
והאנשים הכבויים של נוה-צדק חיים את חייהם. ומתוך מעל ל 60
מיליון בני אדם, רק כמה מאות הם בעלי אזורי התעשייה העצומים
שגובלים בים ומספקים תעסוקה לכשארבעה מליון מיליון בני אדם.
ושאר האנשים חיים מן היד לפה, או מכל הזדמנות לעשות משהו אחר.
ובנוה-צדק אין משטרה, אך יש הרבה רובים, ואנשים חמושים. ואין
בתי-משפט, אלא אנשים חמושים שהחליטו לעשות צדק משל עצמם. יש
אומרים שעדיין אדון אלול מדדה לו ברחובות נוה-צדק, מחפש צדק
מוחלט. ואחרים יגידו שזאת רק אגדה, והם מחכים לשמש שתצא מבעד
לענני הזיהום והאפר שמכסה את כדור הארץ, ובסוף סוף-הכל, האור
ישוב לנוה-צדק. ויהי צדק, ויהי אור.

ואלו היו תולדותיה של נוה-צדק.

אחרית דבר
לכל התחלה יש סוף, שהוא התחלה של משהו חדש. וגם לתקופת סוף הכל
יגיע הסוף, שאחריה תצוץ השמש ותסנוור את נוה-צדק באור, ולא
בקרינה. והאנשים הכבויים יידלקו ויחפשו חיים חדשים והזדמנויות
חדשות. ונוה-צדק תחזור להיות עיר חיה, ולא רק נוה-מדבר באמצע
השממה.