הלילה ירד, שחור, עוטף בשתיקתו, מעבר לקולות הצרצרים ואיזו
צפרדע תועה נשמעו רק רחשי צעדיו בחורשת האקליפטוס, בלאט נשמעת
פסיעה, ועוד פסיעה ומעידה קלה על ענף יבש.
מי שאוזנו לא מיומנת לא יבדיל בי ן רחש הרוח בצמרות העצים ומשב
צלליתו החומקת בין חלקיקי האור, בניגוד לכל הגיון או חוק
פיסיקלי, מתקדם איש הצל הזה אל יעדו לאט לאט, חרש חרש, סוגר
עוד מטר ועוד צעד, נוגע לא נוגע באוויר הקר.
יודע הוא כל עץ בחורשה, כל ענף את ריחו מכיר, כל עלה יבש יכול
הוא לומר מזה כמה ימים נח הוא על האדמה, שלו היא, בשבילו ניטעה
לפני עשרות שנים, למענו שורדת היא ומרוחו שואבת היא את כוחה
להמשיך ולברוא לילה לילה את הריק הזה, החושך הזה שבו יוכל לילה
לילה לגשת  עד כדי מרחק נגיעה ממנה בלי שתדע, בלי שתשמע ואף את
ריחו לא תוכל לדעת כי גם הוא נבלע בתוך החושך המוחלט.
הוא בן עשרים וקצת,ובצבא, לבש מדים.בנוי היטב גם מבפנים,עיניו
חומות, חודרות ומשוות לו ארשת פנים רצינית ובוגרת שכזאת,
מטעה.
הצלקת שעל סנטרו מעידה בגאון על שהיה ועודנו ילד שובב, את זמנו
אהב לבלות בשדות, בשבילים, בדרכים, תמיד בתנועה תמיד בדרכו
לאנשהו.
בזמן שכל הילדים למדו למבחנים הוא היה בדרכו. לאן? זה באמת לא
העיקר, העיקר הוא שיישאר בתנועה. מעולם לא חפץ להגיע למקום
ספציפי רק מתמכר היה לתחושת הנדודים, עוצם עיניו ונישא על גבי
משבי הרוח לארבע רוחות השמיים כל אחת בתורה.
כשכולם התגייסו החלו האמהות במסכת דאגות, ורק אימו שמחה בחלקה
והתנחמה בכך שלפחות מעתה תוכל לדעת היכן הוא העולל שגדל והיה
עתה לגיבור לובש מדים נושא נשק, מושא למבטי הערכתם של זקני
הישוב ומושא מזימותיהן של הבנות שלא פספסו אף הן את פריחת
החצב.
כזה היה מיום שניתק משדי אימו וכזה עודנו, לא אסר עצמו מעולם
באף אחת ממוסרות החברה או ההיגיון, אחר ליבו נשאוהו רגליו מקצה
אחד של הארץ אל קצה השני, מעולם לא טעם מחויבות מה היא, מעולם
לא נתן לאיש את מילתו, מעולם לא נכנע לקוד נימוס זה או אחר
ומעולם, מעולם לא הפנה עורף למשפחתו.
קדושה קוסמית הייתה לה למשפחתו בחייו, הייתה לו העוגן שמצד אחד
כובל את הספינה למקומה ומצד שני בלעדיו אין לה מושיע אל מול
רצונו של הים.
ידע שלאן שישאהו גורלו, תמיד יוכל לפרוס כנפיו לעוף בחזרה אל
ביתו ושם, בלי תנאים, בלי סייגים וללא היסוס יכנס וישקע בים של
אהבה, הידיעה הזאת לבדה, היא היא שנתנה בידיו את הדרור האמיתי
לנדוד בלי להביט לאחור.
יכול היה לשבת בחדר סגור, ארבע קירות ושולחן, לנדוד, להפליג
ולעוף אל עולמות רחוקים, לעולם לא הגיע אבל תמיד היה בדרך...

שנייה של חופש יש לה לטיפת זיעה, גם זה אם היא ברת מזל וגורלה
יעד לה טובות.
מהרגע שהיא מבצבצת על המצח, גולשת במורד הלחי ואז בלי לחשוב
פעמיים מזנקת אל החופש, אל האוויר ועושה דרכה במשך שנייה אחת
אל עבר האדמה. אוי לה לטיפת הזיעה האחת הזאת, שלא תשכיל לחוש
את החופש שניתן לה באותה שנייה, את כל שארית חייה תבלה בתחושת
החמצה של אותו הרגע.
הלילות החלו מתחממים, תמוהה הדבר. ואולי הקרבה אל היעד היא זו
שמאיצה בליבו עד שהחל להזיע. אף זה תמוהה כי הרי לא חדשה לו
תחושת הקרבה הזאת אליה, והרי כל ערב עושה הוא את דרכו דרך עולם
החושך הזה אליה ומעולם, מעולם לא הרגיש כך את הזיעה שוטפת את
פניו.
אולי חושש הוא שהלילה, יגיע סוף סוף...
ושם, גלוי וידוע אף לו עצמו, נעוץ הפחד האמיתי, כי מעולם לא
הגיע לשום מקום, מעולם הרי לא חפצה נפשו ביעד תמיד חפצה הייתה
במסע, בנדודים, ומה עושים כשמגיעים?
מכרסם הלא נודע  בנפשו, מעורר ספקות ומציף שאלות, פוער תהומות
מדי יום בינו לבינה.
לגמוע את הדרך כמוהו כסיבוב המפתח אך ההגעה עצמה כמוה כחציית
הסף והוא רחוק ממנה אלפי שנות אור...

היא לא דומה לאף אחת אחרת, הוא לא מצליח להגדיר בדיוק, מה
מייחד אותה מכל העולם.
היא יפיפייה אך יש יפות ממנה שהיו שוטחות עצמן לרגליו, היא
מצחיקה ושנונה  וחייכנית וחיננית ועדיין אין לו תשובה לעצמו
כשהוא, ברגע של ברור עצמי, כזה שעושים בלילה לתוך הכרית, שואל
את עצמו למה דווקא היא?
היא גבוהה אבל לא באופן מיוחד, העיניים שלה מעתיקות את נשימתו
במבטן מלא התום של אחרי נשיקת אוהבים. היא רקדנית והדבר ניכר
בחן שקורן מכל צעד שלה, כל תנועה עוצרת את נשימתו, יכול לבהות
בה שעות מגישה אוכל, שוטפת כלים, פורסת מפות, כן, היא מלצרית,
זו לא סטייה שוביניסטית שחלפה בראשו....
כמו פנתר היא מתמתחת כשקרן אור ראשונה חודרת את עפעפיה
העצומים, מעירה את שפתיה המתוקות, מתגלגלת לזרועותיו לפינוק של
בוקר.
היא שלו? הוא מפחד לשאול, אפילו את עצמו.
הוא שלה? הוא לא של אף אחד, ובכל זאת מוצא הוא את עצמו כל לילה
עושה את הדרך בחורשת החושך שלו, בינות לאיקליפטוסים העבותים,
פוסע חרש, חושד בכל ענף יבש שיסגיר אותו, שיאיר עליו כמו זרקור
ויאלץ אותו להתמודד, קרב הוא עד אליה אך לא מגיע, נוגע רק
ברפרוף, לוטף את שערה אך לא מניח לידו להתמכר למגע, חש את חום
גופה אך לא נותן לו לזרום ולהציף אותו, למלא את חדרי ליבו
ולעגון אותו בנמל חדש, לא מוכר, מופלא ונסתר, והכי מפחיד -
שלה.