"אני עושה מסיבת גיוס בשבת, אני מזמינה כמה אנשים ואני רוצה
שתבואי..."

מקלחת זריזה, מייק-אפ מתחת לעיניים להסתיר את העיגולים השחורים
של הצבא, לובשת באדישות את הג'ינס שלבשתי אתמול ושלשום וכנראה
גם מחר ואני באוטו.
עוד 20 דקות אני אצלה, מקווה שאולי הפעם אני אשכח את הדרך
אליה. השלט לפניי מראה שמאלה למושב. מתחיל לכאוב לי בבטן.

הם בחצר מסביב לשולחן. זורקת "הי, מה קורה?" הם תופסים וזורקים
בחזרה.
רגע בוחנים אותי וחוזרים לשלהם. כל כך הרבה זמן עבר וכלום לא
השתנה, הם יושבים מעשנים צוחקים מנגנים ואני לא קשורה לכלום.
ממש כמו בבית ספר.

מתוך הבית אני שומעת את הקשר שלי לכל המצב ההזוי הזה...
"מזל טוב!" מחבקת אותה, "וואי, תודה. שירסי, מה שלומך?" היא
מחייכת.
"הכל טוב..." אה ודרך אגב אני אוהבת אותך, את שומעת אותי? את
מבינה מה אני אומרת לך? אני אוהבת אותך ואין לך מושג עד כמה,
באמת שאין לך... אז למה כל מה שיוצא לי זה חיבוק מסריח ולמה לא
נוח לי גם איתך?

אנחנו מצטרפות לכולם לשולחן והם מדברים וצוחקים מאיזה קטע
בטיול או מחנה, משהו, באמת שאין לי מושג וזה גם לא מצחיק אותי
אבל אני צוחקת גם, סתם.
אני מסתכלת עליהם, אנשים שלמדו איתי בכיתה ביסודי ואח"כ בחטיבה
ובתיכון, כשצחקנו ולמדנו ונפגשנו ושיחקנו על במה... הם היו
ה"חברים שלי". והם כל כך עוינים לי עכשיו. ואולי זאת אני
שמקרינה להם שזה לא עושה לי טוב כרגע כל המצב הזה ושמבדיחות
מהש"ש שלא הייתי אני לא אצחק באמת, גם לא עכשיו וגם לא עוד
2,000 שנה.

הם לא מכירים אותי, כבר יותר מ-12 שנה... אני מסתכלת עליו -
העוין הראשי. יושב שם עם הגיטרה שלו, החברה שלו, הסיגריה ושנת
השירות שלו, אונס על כל האנשים בשולחן את המוזיקה שלו.
מבט קר אחד שלו ואני נזכרת באותה הרגשה שנשבעתי לעצמי, עוד
בביה"ס, שאני לא אתן לאף אחד לגרום לי להרגיש שוב.
משמעות המילה "התנשאות" זה משהו שהוא לימד אותי כבר מזמן,
הבחור עשה תואר ב"לגרום לאנשים אחרים להרגיש אפסים ובכך להרגיש
ולו רק לרגע אחד קצת יותר טוב עם עצמי".
איפשהו בין י"א לי"ב הבנאדם, שכל חייו טוען שהוא מסכן וחסר
ביטחון, שהוא חווה ילדות עשוקה וכמה תסביכים עם אבא, שכל אלו
הצריכו ממנו להתבגר עשרות מונים יותר מרובנו - דבר שהיווה לו
עומק, אידיאולוגיות ופילוסופיות בגובה של שטיח, החליט יום אחד
שאני לא מספיק בוגרת או עמוקה או חכמה מספיק בשבילו (אני ועוד
כמה אנשים) אז הוא החליט ליידע אותי בזה בכל יום מחדש. הוא
הרשה לעצמו להגיב לזלזל וללעוג על כל דבר ועל כל תנועה ואני
נתתי לו, ויותר מזה - שיתפתי פעולה כי האמנתי בזה באותו זמן,
נכנסתי טוב לנישה הזו של המטומטמת איתו ועם כולם. עד שזה בערך
כל מה שנשאר ממני. ושתקתי, יותר מדי שתקתי.
הייתי מאוהבת בבנאדם והקשבתי וייעצתי בכל מריבה עם החברה שלו
ולכל הרחמים העצמיים העלובים שלו בטלפון ובמחששה והוא לא היה
כנראה בוגר מספיק להבין שכששברו לי את הלב אני כבר לא מצחיקה
או מחייכת ואם אני נראת מזויפת זה אולי בגלל שלא מתאים לי
לבכות עכשיו כל הזמן לכולם.

רק למישהי אחת, שלא יכולתי לשקר לה (לפחות בהתחלה).
אז כן, הייתי עצובה לידך ומבואסת וריחמתי על עצמי כי הרשיתי
לעצמי. ואת לקחת את זה כאילו אני עושה לך פרצופים ורואה רק את
עצמי ומתבכיינת כל הזמן. את ניסית לעזור לי ולעודד אותי כי לך
היה טוב ובשלב מסוים הרמת ידיים ונמאסתי עלייך, ובצדק, כי באמת
לא ראיתי אותך אז - רק את עצמי, והייתי מגעילה ומעצבנת וזה בטח
היה סבל להיות איתי ככה שנה שלמה. אבל יודעת מה? ככה אני כשאני
מתמסרת למישהו, אוקיי? טייק איט אור ליב איט... אני סבלתי שנה
בגללו ובגלל שלא היה לי טוב עם כולם והייתי כבויה ואדישה ואני
כן בנאדם מתוסבך ודכאוני ולא אנרגטי כמוך - תתמודדי אם בא לך,
ואם לא זה גם בסדר. אבל באותו הרגע הייתי צריכה אותך, "חברתי
הטובה ביותר", שתאהבי אותי ותסלחי לי על זה שאני זונה אלייך,
הייתי זקוקה לך כל כך.
אז באיזה שלב התחלת לשנוא אותי? לכתוב שירים, בלדות ובקרוב גם
ספרי לימוד שמלאים בכעס ובתסכול כלפיי- זה נמצא בכל מקום שאני
מסתכלת, גם בפנים שלך היום, כשכביכול הכל בסדר ואני נורא
משתדלת להראות לך שתראי כמה שאכפת לי ושאני כבר לא כמו פעם
אפילו שחרא לי כמו תמיד גם בביה"ס וגם בצבא, זה עדיין חוצץ
בינינו ואולי אין מה לעשות זה תמיד יהיה שם ואני יודעת שזה
נכון גם לגביך. גם היום בשבת בערב בגינה שלך וזה הערב שלך! את
מתגייסת והכל פתאום נותן לי בום בפרצוף.

הכל מפלסטיק, הצחוקים, המוזיקה, האנשים המתנשאים האלה... כן,
גם ההוא עם הגיטרה שתמיד ייתן לאנשים הרגשה שהוא האמן הדגול
והמיוסר, בנאדם הרבה יותר טוב ואיכותי מהם, כל החברים האלה
שהיו פעם חברים שלי ועכשיו סתם פרצופים שאני מקווה רק לא לפגוש
ברכבת לבסיס וכן, גם הקשר שביני לבינך, השארית הפעוטה והאחרונה
שנותרה לי מימי ביה"ס אולי גם זה לא אמיתי אולי הגיע הזמן לתת
לך ללכת וסוף סוף להשתחרר מהכבלים של ביה"ס, מהלחץ ולהתקדם
הלאה בלי שום דבר שיזכיר לי את השנה הזו מלבד כמה צלקות
קטנטנות.

את בנאדם מדהים, אני אוהבת אותך ורוצה שיהיה לך רק טוב
אני יודעת שיהיה לך טוב, לא משנה מה.
וסליחה, אם אי פעם באיזשהי צורה נפגעת ממני, סליחה.