נטשה לינדלוף / אבות אכלו בוסר |
ורואה את הקמטים.
כמו זיכרונות כתובים
של הדברים שעברת.
פניך הנפולות משרות
עצבות.
ועיניך שקועות בארובותיהן,
כל כך כחולות הצלולות,
כל כך שקטות,
שקט של אדם עייף.
אנו כה דומים
(כך אומרים)
אך כה שונים...
אני מכילה בתוכי חלק ממך,
ואיכשהו גם חלק מכאבך.
לפעמים אני מביטה בעיניך הכחולות
וחלק בי רוצה לבכות.
כאבך הוא כאבי.
אבי.
אבא שלי.
אבא
שלי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|