לראות בעיניים...

איך העיניים שלו מזדגגות, הגוף מקשיח...

הוא נפל על הרצפה והפסיק לנשום לחצי דקה...

לראות בעיניים...

את פניו מכחילות, ופתאום משתחררים השרירים, הצעקה בוקעת והגוף
מתחיל לפרכס על הרצפה...

המוח שלי קדח ממחשבות, כשניסיתי להבין מה קורה לידידי היקר...

רק לפני רגע... הכל היה בסדר, דיברנו, צחקנו, העברנו ביקורת על
כל העולם... והנה פתאום כל העולם סביבי נעצר, הכל קורה בהילוך
איטי, כמו בסרט. אבל הפעם, הייתי גם אני חלק מהסרט הזה, הסרט
של החיים.

אנשים התחילו להתאסף סביבו, חלקם רצו ממרחק, יורים מטח שלם של
שאלות... מעלים השערות... נכנסים לפאניקה...

הרגשתי איך הכל מסתחרר סביבי, כמו מערבולת.

הכל נראה כמו חלום בלהות מתמשך, שאין לו סוף... אבל כל זה קרה
בתוך פחות מדקה... כן, פחות מדקה.

הוא היה על גבו, גופו המשיך ופרכס וקצף לבן החל עולה מפיו...

- "תיזהרו, אל תיגעו בו, הוא חולה-כלבת." צעק מישהו מבין
ההמון. המילה "כלבת" ניערה אותי ופתאום ידעתי בדיוק מה עליי
לעשות...

- "תתרחקו," שמעתי את עצמי קוראת אל ההמון מסביב, "הוא צריך
אוויר, זה התקף-נפילה. תתרחקו." כורעת על ברכיי, ניסיתי להפוך
אותו על הצד, ומשלא הצלחתי, קראתי לקהל הצופים בנו, שמישהו
יעזור לי.

- "את בטוחה, שזה בטוח לגעת בו? אני לא אידבק?" השאלה הרתיחה
אותי. חשבתי לעצמי, עד כמה מטומטמים יכולים אנשים להיות?

- "אפילפסיה זה לא וירוס, לא נדבקים מזה." עניתי בכעס.

- "את בטוחה, שזה מה שיש לו? את מכירה אותו?"

- "כן, אני בטוחה! זה חבר טוב שלי, תעזרו לי." הזעקה שלי הייתה
נואשת.

שני בחורים, שהצליחו לפרוץ את החומה, שיצרו הסקרנים סביבו,
ניגשו אלינו. אחד מהם מסר לי מעיל מקופל, תוך שהוא אומר: "אני
חובש, שימי לו את זה מתחת לראש, ותתמוך בראש שלו, כשנסובב
אותו, תשמרי שלא יקבל מכה." ואכן, בכוחות משותפים עשינו זאת,
ויחד איתי הם המשיכו לשמור, שהוא ישאר על צדו.

חיכינו שההתקף יסתיים והוא יחזור להכרה, אך עוצמת הפרכוסים לא
פחתה גם לאחר 5 דקות. החובש ביקש מחברו להזעיק אמבולנס למקום.

הפרכוסים המשיכו, עד שהגיע צוות-האמבולנס והזריקו לו ואליום
לווריד, או אז החלו הפרכוסים להיחלש בהדרגה, עד שנרגעו לחלוטין
והוא פקח את עיניו, וכמו מסטול אמר: "אני לא בבית. אני לא יודע
איפה אני... מי כל האנשים האלה...?" בהרמת גבה.

רציתי לנסוע איתו באמבולנס, אך חבר משותף, שהיה איתנו, מנע
ממני לעשות זאת (מודה לו על כך), הוא טען בפניי, שעליי לנוח.
"מצטער, שהייתי עסוק בעניינים שלי ולא שמתי-לב למה שקרה. אני
אסע איתו, ותבואי אחרי שתנוחי, אני אתקשר לעדכן אותך." וכך הוא
עלה איתו ועם צוות-האמבולנס, דלתות האמבולנס נסגרו, והם נסעו
משם...

הייתי נסערת מהחוויה...

זו הייתה הפעם הראשונה, בה ראיתי התקף אפילפסיה...!

... ועוד במציאות...!

לא בסרט!

גם אני חולת-נפילה, ופעמים רבות אנשים תיארו לי איך נראה התקף
שאני עוברת... איך אני נראית בזמן התקף... אבל רק 12 שנה אחרי
שחליתי באפילפסיה, כתוצאה מתאונה, ראיתי במו עיניי אדם אחר
בהתקף. אדם קרוב אליי, אחד מידידיי הטובים ביותר.

לראות בעיניים...

נכון, שההתקפים שלי אורכים מקסימום 5 דקות...

נכון, שמעולם לא היה צורך להזריק לי ואליום לווריד...

... אבל...

לראות בעיניים...

זו הייתה הזדמנות נדירה לראות את עצמי, כמו במראה, בזמן
התקף...

זו הייתה הזדמנות נדירה להבין באמת, איך אני נראית בעיניהם של
אלה, שרואים אותי בהתקף-פרכוסים.

החוויה הזו, עם כל הבלבול, ההלם, ההתרגשות, הפחד והכעס, שעוררו
בי אנשים עם השאלות שלהם, לימדה אותי שיעור מאוד חשוב
בחיים...

לא לשפוט אדם בגלל, אלא בזכות!

הסיפור הזה אמיתי לחלוטין!!!

כל המסופר פה, קרה באמת, בלי תוספות ובלי יפוי של הדברים!