אני מרגיש עקצוצים מרוב התרגשות,
אוטוטו, אני כבר קרוב לשיא ההתפתחות.
... מים נופלים על ראשי וסוחפים חששות.
אין ספקות בלבי. במיטבי, כולם נותרים מאחור.

נפשי שיכורה מכוח היצירה הגלום בי.
עד מתי?
עד מתי אהיה כבול בתוך מסגרת הברזל העופרת?
נמאס לי כבר מפשרות.
האמת שלי נהירה וברורה מהשמש.

שנה. תקופת ההמתנה נראית כמו נצח.
חובות! ארורות! איזה מחיר אתן גובות!

היגיון מצליף בי בקור רוח:
"שכחת את עצמך.
אתה יודע היטב שעוד אינך מוכן.
אמנם כבר רכשת כלים אינטלקטואלים בלתי מבוטלים,
אבל - למען השם - מה עם כישורים חברתיים בין-אישיים?"

אני כבר לא יכול לחכות, אני חייב לפרוח,
לעשות משהו בעל משמעות, משהו... "די"

"נמאס לי כבר להקשיב לאימפולסיביות הילדותית שלך!
למד להאזין.

אינך מפסיק לברוח מהתמודדויות,
בשם צידוק של "עת לכל זמן וזמן לכל עת",
איך בכלל אתה מצליח להשתכנע מהמילים הלא רלוונטיות.
שכחת את עצמך.
אתה הוא זה שמטיף ליושר עצמי.

הפסק לעטוף את עצמך בצמר גפן ומילים מחמיאות,
שיוצאות מפי אנשים עם כישורים לא מחמיאים.
ממה אתה פוחד? מכישלונות?

הא! מה קרה? פתאום אתה מייחס לדברים כאלה משמעות?!
אתה יודע מצוין שהדרך לפסגת הפוטנציאל רצופה בכישלונות.
אתה הרי מהסוג של בטהובן, עם הייסורים, ולא מסוגו של מוצרט,
עם ידי הזהב הטהורות שמפיקות מרגליות ללא מאמץ מיוחד.

הנך חייב לטעות. ניסוי וטעייה (תהייה). בשלב מסוים ייגמרו
המורים.
רק אתה תוכל ללמד את עצמך - לחקור. רק כך תגיע לגדולה".

היגיון, ירדת מהפסים. אתה כל כך מציאותי וצר אופקים.
לו היית מרחף מעט, ייתכן שתבחין כי הכל מחזורי ואין דברים
חדשים,
שניתן לגלות. כל שניתן לעשות זה לתת פרשנות רלוונטית לדור
הנוכחי.
שליטה, גדולה, עוצמה - pick your choice - הן כולן אשליות
ריקות מתוכן.
זאת עוד האפשרות הנעימה, במקרה הרע הן פסיכוזות שמלוות בסבל
רב.

"חדל להיות כה פסיבי! פעל למען האינטרסים שלך.
אילו יזמת יותר, כבר עכשיו, היית מגיע כל כך רחוק".

... איני מסוגל.
לילה טוב.