[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
מפגש קצר

לפעמים אני זועם על ההוא שהמציא את אלוהים. אני לוקח את השלט
של הטלוויזיה ומעביר ערוצים בלי ממש להביט במה שמופיע על המסך.
המחשבות עוברת לי בראש כמו רכבת, צופרות אחת על השנייה, חותכות
מסילות של מילים. דני, אתה בא? אני שומע אותה קוראת לי מהדלת
הראשית. סיימה להתארגן חצי ושעה אחרי. "טוב, מה כבר יש לי
להתארגן", אני ממלמל לעצמי תוך כדי סגירת הטלוויזיה והתרוממות
מהספה.

היא ממתינה לי בדלת, מחזיקה סיר ישן שקיבלנו מאימא שלה, מלא
בקוסקוס שכולם "אוהבים". "נו, עוד קצת נכנסת שבת", אומרת לי,
מנסה לזרז אותי. כבר עומד לי על הלשון לומר לה את דעתי על השבת
שלה ושל ההורים שלה, אבל אני שותק, למוד ניסיון, נזכר במריבה
האחרונה שלנו על הנושא.





"דני, אתה לא יכול להדליק פה סיגריה עכשיו. נו, אבא שלי פה
ואתה יודע מה הוא חושב על סיגריות ועוד בשבת." אני מביט לה
בעיניים, ואז זה מתפרץ. "גם אבא שלך וגם אמא שלך וגם את יכולים
להזדיין לי מהחיים." נכנס מהמרפסת לתוך הבית. מביט על האבא שלה
שמביט עליי, לובש כיפה שחורה וזקנו מתחיל לתפוס גוון אפור
ולבן. לא אומר כלום וממשיך לכיוון הדלת הראשית. "דני", אני
שומע את הקול שלה מאחור וטורק אחריי את הדלת. "בת זו..." אני
מתחיל למלמל ועוצר את עצמי, לא כועס עליה, רק על ההורים שלה.
כמה פעמים אני צריך לומר לה שאני לא סובל את השבתות האלו
שההורים שלה נמצאים אצלנו. האבא שלה מנסה בכל פעם להחזיר אותנו
בתשובה והיא יושבת מולו, עיניה מלאות שביעות רצון בזמן שאני
שומע את השטויות שהוא מדבר.

לא מספיק שהפסדתי את המשחק של ביתר, עוד עכשיו גם לעשן אסור,
פעם עוד נתנה לי לעשן במרפסת אבל הם "דיברו" איתה. ביקשו שאני
לא אעשן בשבת, "קצת התחשבות, זה כל מה שהם מבקשים. למה אתה לא
יכול לכבד אותם?" המילים שלה מזנקות לי בתוך הראש...

מה זה הרעש הזה, אני תוהה, מסתובב, קולט את המשאית שמולי צופרת
בעוצמה, לא זוכר מאיפה בכלל הגעתי לכביש. משהו מכה בי בעוצמה
ואני קולט את המשאית עוברת כמעט עליי ומשהו כבד שוכב עליי, לא
נותן לגוף שלי לזוז. לרגע ארוך אני בקושי נושם ואז הוא מתרומם
ממני, נעמד מעליי ומושיט לי יד.
הוא מושך אותי כלפי מעלה, לוחץ את היד שלי בכוח, כמעט מפרק לי
את האצבעות.
אני נעמד מולו - בחור בלונדיני, לא מבוגר במיוחד, אולי עשרים
וחמש, אולי מעט יותר. העיניים שלו כחולות כמו הים שנמצא שישה
בלוקים מערבית אלינו. לבוש משהו שכנראה בסטייל של היום, בזה
אשתי מבינה, אני קורה לזה סחבות.

"דני", אני משחרר את היד שלי משלו לאחר שהרגליים שלי מתייצבות
מעט על הקרקע. הוא שותק, רק מביט בי בדממה. "תודה", אני מנסה
שוב, בכל זאת בלי הבחור כנראה שהמשאית הייתה מזמן מעיפה אותי
למרחק גדול יותר. הוא לא אומר מילה, רק מביט בי במבט מוזר. אני
בוהה בו עוד רגע קצר בזמן שהוא ממשיך להביט עליי ואז מסתובב
לכיוון הדירה. צריך לחזור, להתנצל בפני ההורים שלה, לנסות שוב
להשלים. גם ככה כבר לא מתחשק לי לעשן את הסיגריה.
"אלוהים", אני שומע פתאום קול מאחור. מסתובב, רואה את הבחור
הבלונדיני שוב מסתכל עליי, לא אומר מילה. "אמרת משהו?" אני
שואל אותו.
הוא מרים יד לכיווני לרגע בלי לומר מילה, אז שב ומוריד אותה,
נראה לא ממש בטוח בעצמו ואז פותח את הפה ושוב אומר "אלוהים."
אני מביט בו, תוהה מה הוא רוצה בזמן שהוא ממשיך. "אמרת שאתה
דני, ואני עניתי שאני אלוהים."
עוד מטורלל, עוברת לי בראש המחשבה. לפחות הציל לי את החיים.
"אתה לא מאמין לי", הוא מחייך לכיווני.
אני שותק לרגע ארוך, חושב האם לענות לו בציניות, שרק אתמול היה
פה הבן שלו ישו אבל הוא מקדים אותי: "לא ציפיתי שתאמין, הרי
אתה מאלו שלא מאמינים." ממשיך לחייך לכיווני. קשה שלא להבחין
כי השיניים שלו נראות כמו של מישהו מהפרסומות למשחת שיניים,
לבנות לחלוטין. חוץ מזה, מה הוא כבר יודע עליי? על האמונות
שלי. אבל בעצם בזה הוא צודק, אני כבר מזמן יודע על עצמי שאני
לא מאמין. יודע שאין דבר כזה אלוהים, למרות שלא פעם חשבתי
שיכול להיות נחמד היום שבו אני אמות ואני פתאום אמצא את עצמי
מולו. בטח ייראה כמו איש זקן עם זקן לבן, דומה להוא של
הנוצרים, זה עם האיילים והעגלה והמתנות. אני תמיד צחקקתי
לעצמי. שם הוא לפתע יקרא לי "דני" בקול רועם, בוא תישפט על ידי
האלוהים. ומולו יהיו שני מלאכים, אחד אוחז במאזניים בצד אחד
והשני בצד השני. וכל אחד לוחץ על פי רשימה שהוא מקריא להם,
מצוות טובות וחטאים. ודווקא הכף של המצוות הטובות הולכת
ומכבידה ואז הוא לפתע נעצר, מביט בי ואומר בעוצמה "אמונה".
לרגע המלאך של המצוות הטובות מתחיל ללחוץ בכוח על הצד שלו אבל
אז נעצר ומביט באלוהים, ששב וחוזר על מה שאמר רק שמוסיף בהתחלה
"חוסר באמונה." מייד המלאך השני לוחץ בכוח על הצד שלו ואני
מרגיש את הרצפה מתחילה לרעוד, מתחתיי נפתח בור גדול ומתוכו
יוצא עשן של סיגריות.
שם בדרך כלל נגמר תהליך הדמיון שלי ומייד אני מדליק איזו
סיגריה רק מהמחשבה על הריח של מה שהיה בבור.

הבחור הבלונדיני ממשיך להביט בי, וממשיך לחייך. "צר לי", הוא
מתחיל, "אבל אין בור עם עשן של סיגריות". אני קולט פתאום
שהבחור נכנס לי למחשבות. הבלונדיני ממשיך: "גם מלאכים אין
ואפילו במאזנים אני לא מתעסק."
"כאשר אתה תמות כל מה שיעמוד מולך יהיה אתה. זאת אומרת, כאשר
מתים ומגיעים אליי, ותאמין לי שיש הרבה שבאים, אז אני מראה
לאדם את כל אשר עשה בחייו, ושואל אותו מה רצונו הלאה. יש
שמבקשים את גן העדן, יש את הגיהינום, ויש כאילו שמבקשים לחזור
למקום שבו אנו נמצאים עכשיו. אתה מבין דני, הרבה רוצים לחזור
אז החלטתי לבוא ולראות למה ויצא המקרה שנכנסת לכביש בלי לראות
את המשאית ואני הדפתי אותך." משתתק, ממשיך להביט בי.
"ולמה בעצם התערבת?" תוך כדי זה שאני קולט שמה שאמרתי בעצם
יוצר הנחה סמויה שאני מקבל את זה שהמשוגע שמלפניי הוא אכן אותו
אלוהים מפורסם.

הוא שותק לעוד רגע ארוך, מביט בי בעיניים הכחולות שלו ואז מדבר
לתוך הראש שלי בלי לומר מילה אך אומר בעצם הכול. אני לא מצליח
להבין איך הוא עושה את זה אבל המילים שלו מופיעות לי בראש כמו
משום מקום. "זה שהמציא אותי קבע גם לי חוקים, אחד מהם זו זכות
הבחירה, ולמעשה כאשר קיללת שם את ההורים שלה ואותה אני זה
שהתעצבן ושלח את המשאית."

"מה זאת אומרת?" אני שואל. "למעשה יש לי יכולות כמו שאתה יודע,
בסופו של דבר אלוהים. אבל גם אני בדברים מסוימים מוגבל, ככה זה
כאשר ממציאים אל לא מושלם. אתה אולי מכיר חלק מהסיפור של השבוע
של אברם אלי, אבל למעשה אל לא מופיע כך משום מקום ובורא עולם.
גם אל צריך שמשהו ייצור אותו, אותו אברם הוא שהמציא אותי,
המציא כסיפור לבן שלו יצחק לפני איזה חמשת אלפים שנים. ואז
נוצרתי. וככל שהזמן עבר גם התחזקתי, הרוב לא יודעים את זה אבל
גם לי לפעמים יש יותר כוח ולפעמים פחות. זה נובע מכמות
המאמינים בי, אתה למשל לא מאמין בי אז אין בי את כוח האמונה
שלך. אולם אשתך דווקא כן מאמינה ובזכות זה אני מתחזק." הוא
משתתק וממשיך להביט בי.

אני קולט את הגרביים הלא תואמות שלו ומחליט לסיים את השיחה
המאוד מוזרה הזו. "אז תמסור לאברם הזה ד"ש ממני ותגיד לו שאפשר
היה גם בלעדיך." אני מסיים ומסתובב לכיוון הדירה. מתחיל
להתקדם, ואז אומר "רוצה סיגריה?" מסתובב לכיוון הבלונדיני
ומבחין שאין שם אף אחד.





הרכב כבר מונע ואני נכנס פנימה, ממתין לה עוד כמה דקות, עד
שהיא מסיימת להתארגן בנוחות בספסל. "תתנהג יפה אצל ההורים שלי,
טוב?" אומרת בלי להביט בי, בוחנת את האיפור שלה במראה. אני
מביט במראה האחורית וקולט לשנייה בחור בלונדיני מחייך לכיווני
ואז נעלם. "יהיה בסדר", אני ממלמל לכיוונה ויוצא מהחניה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
- לעבור במעבר
חציה זה כמו
לשכב עם חולה
איידס.
- אבל עם אמא
מותר!

דברים שהוצאו
מהקשרם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/2/06 20:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה