השערים הכבדים נסגרו מאחורי מכוניתו של דר' ברננדס, כביש העפר
הוליך אותו אל עבר המצודה או "בית החולים הממשלתי לחולי נפש -
עכו" כפי שנקרא בשפה הרשמית. הוא החנה את מכונית הוולוו השחורה
שלו בחניית האורחים ויצא מין הרכב. השיר "חום יולי אוגוסט" עלה
שוב בזיכרונו, מתאר את הרגשתו הכללית בעודו צועד אל עבר שער
הקבלה, חם ולח.
פקידה חיננית בעלת שפתיים מלאות חייכה אליו - פרח בשדה הקוצים.

"שלום, שמי דוקטור ברננדס והוזמנתי לפגישה עם מנהל המוסד
פרופסור יהלומי".
הפקידה עיינה בקלסר שלפנייה, איתרה את שמו של ברננדס ופנתה
אליו "כן דוקטור, הפרופסור מצפה לך בשעה עשר וחצי" היא לחצה על
הלחצן, גורמת לדלת לנהום בקול חשמלי ולהיפתח לפניו.
קרירות מבורכת קידמה את פניו. האולם היה כפי שזכר אותו, רכב
ידיים, עציצים ותמונות במסגרות זולות. ספסלים ריקים מאדם, לאיש
לא איכפת ממך יותר ברגע שאושפזת במצודה. שני אנשי אבטחה במדים
עמדו בפינות החדר בוחנים אותו מכף רגל ועד ראש, הרחק ממעלה הוא
שמע מישהו צורח...

התא שלו היה קטן, כל כך קטן. מרחוק הוא שמע את הצרחות של מוטי.
הוא קם והציץ דרך החלון שבדלת, ממצמץ מול האור. הנורות החלו
להבהב שוב וצרחותיו של מוטי החלו שוב להדהד במסדרון הארוך.
ברננדס ידע מה ההבהוב אומר, ליבו אמר לו אך ראשו סירב לעכל את
הידיעה - שוקים חשמליים. כמה זמן עבר? צעדים התקרבו ממורד
מסדרון...

במסדרון היה שטיח מקיר לקיר, אדום, כדי להסתיר את כתמי הזמן
ללא ספק. משרדו של פרופ' יהלומי שכן בקצה המסדרון, גם כן
פרופסור. ברננדס הכיר את יהלומי מפגישות קודמות ודרך שמועות
ורכילויות שהגיעו אל מעגל הרפואה הפסיכולוגית, את תואר הפרופ'
הוא עשה בארה"ב, סיפרו עליו שהוא שתיין ואפילו מכור לסמים
קשים. איזו אחת סיפרה שהוא בעניין של בגדי עור שחורים ושוטים,
הוא תמיד היה ילד רע.
דלת עם ציפוי דמוי עץ עמדה לפניו, בקצוות הדלת הציפוי היה קרוע
ותפוח, אין דבר שיעצור את הזמן...

הוא נכנס אל האוהל, קול הדיבור של חבריו למחלקה קידם אותו.
"ברננדס מה המצב אחי? איך היה החמשוש?" שאל אותו יוני. "בסדר,
כרגיל יציאה וזיון" הוא ענה. הוא הלך אל קצה האוהל, מוטי עמד
מולו מנופף בפק"ש שאותו קיבל בבוקר "עוד חודש וחצי בבקו"מ" הוא
שר "עוד לא נולד המנייק שיעצור את הפז"מ שלי!". סמיכת סקווייס
הייתה פרוסה מול החלק האחורי של האוהל, גובלת את תחומי משרד
המ"מ בין השמיכה לחלק האחורי של האוהל. "גדי אני יכול
להיכנס?", "כן" באה התשובה.
"המשרד" היה קטן, מספיק לשולחן קטן, ארונית בפינה ומיטה
צרפתית. על המיטה שכב גדי המ"מ קורא ספר, הוא הניח את הספר
והביט בברננדס "ברננדס הגעת, טוב מאוד, אפשר לדעת למה
האיחור?"
"נתקעתי בפקקים, אתה יודע איך זה ביימי ראשון..."
"אני יודע ברננדס, גם אני בא מהמרכז אבל אני לא מאחר, תצא יותר
מוקדם מצידי אבל תהייה פה בזמן, ברור?"
"כן גדי". ברננדס העיף מבט מסביב, המקוצר של גדי שעון מול
הארונית, האפוד מקופל בצד והספר של גדי "מצרים העתיקה". "קורא
משהו מעניין?" הוא שאל את גדי.
"היסטוריה עתיקה וארכיאולוגיה, סטייל אינדייאנה ג'ונס. יאללה
תלך לפרוק את הציוד שלך, עוד שעתיים יש תדריך בחדר תדריכים.
דרך אגב היום אתה שומר במא"ג בלילה, תחשוב בזמן שאתה שומר איך
להגיע יותר מוקדם."
ברננדס יצא מהמשרד. גדי היה מין עוף מוזר בסיירת, מלומד כזה לא
טיפוס שתצביע עליו ברחוב ותגיד "זה משרת בסיירת, ועוד קצין".
אבל גדי היה שפיץ עולם. הוא דאג תמיד למחלקה והוביל אותם לאין
ספור משימות ללא מעידה אחת, אם היה מישהו שברננדס היה מוכן
להפקיד את חייו בידו - זהו היה...

"גדי תמיר, תיק מספר 84674, כן מקרה קשה מאוד."
ברננדס ישב מול השולחן במשרדו של פרופ' יהלומי, מולו מעברו
השני של השולחן ישב הפרופסור חנוט בחליפה שחורה ומעונב. ראשו
הקרח נצנץ כאשר פגעו קרני השמש באגלי הזיעה שכיסו את קרחתו.
"המיזוג המחורבן היה צריך להידפק דווקא עכשיו כשיש שרב" אמר
יהלומי בעודו בוחן את תוכן תיקיית הקרטון. "הבנתי שאתה הכרת את
הפציינט עוד בעבר."
"כן הוא היה המפקד שלי" ענה ברננדס.
"אלוהים, יש לו יותר עיטורים מלרמטכ"ל: צל"ש רמטכ"ל, שני צל"שי
אלוף, אות הגבורה ואות המופת. הבן אדם הוא גיבור מזויין".
גיבור מזויין...

ברננדס שכב על האדמה הבוצית, מסביבו שרקו כדורים. הוא שמע את
ירון בצד צועק למוטי, החובש, שיגיע אליו. גדי חיפה עליהם, מנסה
לתת להם הזדמנות לסגת, אך אש הרתק מימין קיבעה אותם למקום. עוד
התפוצצות רימון, ירון הפסיק לצעוק. הקשר המשיך לפלוט רעש סטטי
"...צייד האם שומע....צייד מפיל..." הם היו אבודים, מכותרים
בתוך שטח עוין. התחמושת אזלה במהירות, גדי צעק אל עמוס, הקשר,
שיבקש חילוץ. מרחוק הוא שמע את קול המסוק המתקרב, הלילה הואר
בעשרות פצצות תאורה, לפתע התפוצצות עזה. גוף המסוק הבוער נפל
משמאלם, מצית אש עזה בעצים. בין הצללים המרקדים מסביבו הוא ראה
את גדי מזנק ומסתער על אחת העמדות שמימין, ברננדס קם גם הוא
ורץ אחרי המ"מ. כדורים שרקו מסביבו, לפתע חש בכאב בכתפו. הוא
נפל מעולף...

"אתה בוודאי קראת את הסיפור אודות גדי בעיתונות, גיבור הסיירת
חשוד בסדרת הרציחות בגוש דן, אה?" שאל יהלומי.
"כן" ברננדס ענה "זה היה שוק בשבילי, נראה שהלם הקרב שהובחן
אצלו אחרי המבצע לא נרפא ואף התפתח למשהו אלים שמעולם לא
נתקלתי בו."
"הוא רצח לפחות ארבעה אנשים והוא חשוד ברצח של עוד שלושה, כל
הקטע של הסיירת רק עזר לו." יהלומי קרא בתיק בעודם צועדים
לכיוון המעלית "מומחה לאומנויות לחימה, קורסי הישרדות,  אלוף
צה"ל בקליעה...אני מתפלא שהוא לא חיסל את השוטרים שעצרו
אותו."
המעלית נראתה כאילו הוצאה מבניין דירות בשנות שלושים, דלת הזזה
כבדה, רצפת עץ ונורות פלורוסנט מרצדות. יהלומי לחץ על הקומה
השלישית, רעד עבר בגופו של ברננדס בעוד המעלית עלתה באיטיות.
היא נעצרה בקול חריקה, יהלומי הסיט את הדלת והם פסעו אל
המסדרון האפל. ריח השתן היכה בו, מרחוק הוא שמע קול טפטוף של
מים דולפים. מאחד התאים קול צרחות נשמע...  

הצעדים עצרו ליד דלת התא שלו, קול שקשוק המפתח במנעול מילא את
התא הצר. שני אנשים לבושים במדים מנומרים נכנסו לחדר ואחזו
בברננדס. הוא נגרר החוצה הכאב ממלא שוב את כתפו, ממצמץ, מנסה
להבין. הוא ראה את גדי מביט אליו מאחד התאים, במבט שלו היה
כבוי, חסר חיים כאילו משהו בתוכו נשבר, "תהיה חזק" הוא לחש
לו.
הוא הובל לקצה המסדרון, אל תוך חדר קטן ותחוב. מולו מאחורי
שולחן קטן ישב אדם גדל גוף, לובש מדים ומשופם. הוא חייך אליו
כשראה אותו בעיניו הופיע מעין ניצוץ מרושע "אהלן, שב בבקשה."
הוא אמר לו בעברית בעלת מבטא כבד מצביע אל הכסא הריק שלפני
השולחן. בצד החדר מוטי ישב, קשור לכסא ברזל, אלקטרודות מוצמדות
לראשו וחזהו. ברננדס הבחין שהוא עדיין נושם...בקושי. הוא נדחף
לכיוון הכסא ותיישב אליו. "חברך מוטי התחיל לספר לנו קצת על
מעשיכם  ביערות שלנו, קיוויתי שאולי אתה תוכל להשלים לנו את
התמונה."
מוטי נאנק בצד מנענע בראשו ללא, מנסה לומר משהו. הוא הושתק
בעזרת קת בבטנו.
"אל תהייה גיבור חביבי, מה שמך?" הוא אמר.
ברננדס הביט בו ארוכות "שמי יגאל ברננדס, דרגתי סמל, מספר אישי
חמש ש..."
"זה לא מעניין אותי חביבי" קטע אותו החוקר "אתה תגיד לי את
מטרת משימתכם, אפשר לעשות את זה בדרך הקלה או הקשה, ברור?"
ברננדס נשם עמוקות נזכר בשבוע שעבר...

חדר התדריכים עמד בקצה הבסיס. ברננדס הלך לכיוונו יחד עם מוטי,
יוני, עמוס וצריקי. כולם צחקו כששמעו את תוכניותיו של מוטי
לשחרור,  טיול לגואה, מסיבות אסיד וזיונים על החוף.
"קבל ח"ח - חובש חוגג" אמר יוני.
הם נכנסו לחדר התדריכים, "בטח משהו רציני" אמר עמוס מביט
לכיוון השורה הראשונה "אלוף הפיקוד, האוגדונר, הקמ"ן
הפיקודי...הולך להיות אקשן".
הם התיישבו מביטים אל הלוח, מפות ותרשימים עיטרו אותו. לאחר
חמש דקות אלוף הפיקוד קם ועלה אל הדוכן, שקט השתרר בחדר.
"בשלושת החודשים האחרונים הגביר האירגון את פעולות הטרור כנגד
מטרות אזרחיות וצבאיות. הגיע הזמן להכות באירגון חזרה ובצורה
חד משמעית, הסיירת נבחרה למשימה. בשבוע הבא מחלקה אחת תחת
פיקודו של סגן גדי תמיר תוביל התקפת נקם כנגד מפקדת הארגון.
מחלקה שתים תחת פיקודו של חיים פלס תבצע פיגוע בתחנת השידור
והתעמולה של האירגון ומחלקה שלוש תחת פיקודו של המ"פ סרן ארז
שרון תחסל את מחסני הנשק של הארגון. לאחר תדריך זה המחלקות
ייפרדו ויתאמנו בנפרד, כל אחת על מטרתה. הביצוע יהיה בעוד שבוע
בדיוק, בלילה. על ידי הפעולה נוכיח לאירגון את עוצמת צה"ל
והזרוע הארוכה שנפעיל כנגד אויביי המדינה. דודו, הקמ"ן, ייתן
לכם כעת את הפרטים."
התדריך היה ארוך, אכן הולך להיות אקשן.

ברננדס נענע בראשו "שמי יגאל ברננדס, דרגתי סמ..." כת הרובה
נכנסה היישר אל תוך הסרעפת. הוא נפל נאנק, מנסה לנשום. עוד
בעיטה פגעה בו. הוא שכב שם חסר אונים מקופל מנסה להעלים עצמו
כנגד הקיר, לפתע הוא חש במתכת הקרה כנגד רקתו "דבר יא יהוד או
שאני שולח אותך הביתה בארון."
ברננדס כמעט ונשבר הוא כבר היה בדרך לשפוך את הכול כשלפתע הוא
ראה את גדי מביט בו מנדנד בראשו בחוסר הסכמה.
"לך ותשגול עז." מוזר, בשעה כזו של משפט ממחץ כל מה שעלה לו זה
משגל עזים.
"בסדר אז אתה רמבו מה? אין בעיה." אמר החוקר. הוא קם מאליו
מנופף באקדחו "נראה את רמבו עכשיו." ואז הוא הצמיד את האקדח
לרקתו של מוטי "דבר או שהחבר שלך חוטף במקומך."



ברננדס הביט במוטי, אבוד, לא יודע כיצד להגיב. הוא נזכר כיצד
מוטי ערך לו סיור בבסיס כאשר הוא הגיע בפעם הראשונה לסיירת,
הוא נזכר בשלט שתלוי מעל משרד המפקד "קדימה בכל מחיר". מוטי
הרים את ראשו, מישיר מבט אל ברננדס בקול חנוק הוא אמר לחוקר
"אתה מבלף יא כלב".
הירייה הדהדה ברחבי הבניין, הסתבר שהוא לא בילף...

"כמה אנשים איבדתם במבצע, שישה, שבעה?" שאל יהלומי בעודם
צועדים דרך שער ברזל נוסף.
"שמונה אנשים, שישה במבצע ועוד שנים בשבי" הוא ענה, זה לא היה
נושא נוח לשיחה, הזיכרונות היו תמיד קשים, מבטו של מוטי עדיין
חודר אל נשמתו. יהלומי נעצר ליד ארון מתכת. הוא פתח את הארון
והוציא מתוכו שוקר חשמלי "אמצעי בטחון בלבד דוקטור" הוא אמר.
הם המשיכו נעצרים על יד דלת ברזל בעלת חלון הצצה קטן. ברננדס
הביט דרך החלון הקטן, סוקר במבטו את פנים החדר, חדר מרופד,
קירות גומי ורצפה קפיצית. בפינת החדר ישבה דמות צנומה מכורבלת
בעצמה. הדמות הרימה את ראשה הביטה בו - גדי.
הזמן שינה אותו. כמה זמן עבר מאז שראה אותו בפעם האחרונה? חמש
עשרה שנים? אולי יותר. המבט שלו היה כפי שזכר אותו, כבוי, חסר
חיים. שפתיו זזו חוזרות על מילה אחת שוב ושוב.
יהלומי פתח את הדלת ונכנס פנימה, ברננדס נכנס מיד אחריו. גדי
התכווץ בפינת החדר עוד יותר, מבטו עוקב אחר השוקר שבידו של
יהלומי. ברננדס הביט ביהלומי, הביט במבטו, הוא כבר ראה את המבט
הזה, המבט של החוקר, מבט מרושע וסדיסטי.
גדי ישב מביט בשוקר, ואחר השייר מבטו אל ברננדס. ניצוץ של הכרה
עבר בעיניו ולשנייה אחת הוא נראה שפוי בדעתו. הוא דיבר לעצמו
חוזר ואומר "שבע, שבע, שבע..."
"כך הוא תמיד - שבע, שבע, ללא הפסקה חוזר ואומר. השוטרים שעצרו
אותו מצאו אותו ליד גופה מרוטשת חוזר ואומר שבע" אמר יהלומי
לברננדס.
ברננדס הביט בגדי ואז הוא התיישב על הרצפה מולו "גדי, תסתכל
עלי" הוא אמר.
גדי הביט בברננדס הוא לא אמר דבר, רק שקט. "גדי למה עשית את
זה? למה לא ביקשת עזרה?"
גדי החל גמגם אט אט "כ...כל לילה הם ב...ב...באים, מסתכלים
עלי, מחכים ש...שאני הצטרף אליהם, שאני הלווה אותם.
א...א...אבל אני לא יכול, אני יודע שהם צודקים אבל אני לא
יכול."
"מי בא גדי?" שאל ברננדס בקול שקט ומנחם.
"הם, כולם, ח...ח...חצי מחלקה ברננדס, אני הייתי אחראי ועכשיו
הם באים אליי: מוטי, ירון, צביקה, אבשלום, גבי, דניאל, אורן
ומיקי, הם באים מבקשים שאני אבוא איתם. הם מפחדים לבד,
ב...בגלל זה אני דואג להם למלווים, כמו שהיה כתוב בספר, אתה
זוכר את הספר ברננדס? הספר על מצרים העתיקה?"
"כן אני זוכר" ברננדס ענה "אז אתה דאגת למלווים?"
"כן," גדי ענה קולו מתחזק ומתלהם, "כמו לפרעונים, כל משרתי
הפרעונים נקברו תמיד יחד עם אדונם, מהווים משמר וליווי לאדונם,
במוות כמו בחיים. אבל ברננדס אתה חייב להבין לא גמרתי נותר לי
רק עוד אחד, למיקי אין עדיין מלווה."
"כן, אני מבין אבל אתה חייב להבין גדי, מיקי כבר..." החל
ברננדס להשיב כאשר לפתע במהירות של ברק, זינק גדי ממקומו ותפס
את יהלומי בצווארו. יהלומי ניסה להשתמש בשוקר אך גדי כבר תפס
את ידו וריתק אותה לגבו של יהלומי. "שומר" צעק ברננדס בעודו
מנסה להפריד בין גדי ליהלומי. קול ריסוק צווארו של יהלומי נשמע
כקול פצפוץ של גחל באש. עיניו של יהלומי התגלגלו בעודו מנסה
לנשום אך ללא הצלחה. גופו השמן צנח אל הרצפה בקול עמום.
גדי עמד מעל הגופה, פניו חתומים "שמונה" הוא אמר בקול שקט. הוא
נראה פתאום שליו, כאילו הוא לא עמד מעל גופה של אדם שהוא הרג
לפני מספר רגעים. גדי הביט בברננדס חיוך קטן עלה על שפתיו,
באותו הרגע הדלת נפרצה. בפתח עמד מאבטח צעיר, בידו אקדח. גדי
הסתובב אל השומר, כל מה שהוא הספיק לראות היה הבזק האקדח שנורה
פעמים.
ריח של אבק שריפה שרוף עמד באוויר. ברננדס הביט בגופתו של גדי,
שרועה על יהלומי "מה לגביך?" הוא שאל את גדי "מי ילווה אותך?"

הלוויתו של סרן גדי שרון נערכה יומיים אחר כך. היה וויכוח האם
יש להעמיד משמר כבוד מול ארונו של גיבור מלחמה או לקוברו כרוצח
מטורף ושפל. מול הקבר הטרי עמדה חצי מחלקה, החצי שנותר,
מצדיעים למפקד שהלך...משמר כבוד.