[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עומר ויסברג
/
זמנים אחרונים

בעניים דומעות, כשהוא מחזיק בידי הוא אמר לי עם המון עצב בקול
שלו- "אני אוהב אותך..."
האחיזה שלו ביד שלי החלה להחלש עד שהיא פשוט עזבה אותי...לא
יכולתי להאמין שהוא באמת איננו.





ירדנו לטיילת של לימסול. אני ממש אוהבת את קפריסין חשבתי
לעצמי... פעם שלישית שלי פה ואני עדיין נמשכת לארץ הזאת.
הטיילת היתה ממוקמת ליד החוף... רוח שרבית כזאת של קיץ נשבה
עלינו.
"אתה מוכן מחר לנסיעה ללרנקה?" שאלתי אותו תוך כדי ליקוק
הגלידה שהוא קנה לי. "אורן? אתה כאן?"
"מה? מה אמרת? מצטער.. חלמתי לי לשניה."
"אמרתי אם אתה מוכן...עזוב לא משנה"
"נו קושקוש...תגידי מה אמרת..." הוא חייך
"אני שונאת שאתה קורא לי קושקוש..." אמרתי לו ונישקתי אותו על
הלחי
"איכס! עכשיו אני מלא גלידה!"
"אוי תשתוק" אמרתי ומרחתי לו עוד גלידה על הלחי. "ואתה גם צריך
להתגלח!" הוספתי בלגלוג...
המשכנו ללכת. עוד 3 ימים נצטרך לחזור לתל אביב הסואנת
והמגעילה, ונצטרך לחזור למחשבה איך יוצאים מהמצב הזה... כולם
כבר התייאשו ממנו אבל אני לא. אני עדיין חושבת שיש תקווה.
"מותק, בואי נחזור למלון... אני לא מרגיש כל כך טוב"
"תסתכל עליי רגע...וואלה נהיית ממש חיוור" אמרתי בצער... הוא
ממש ממש מסכן...
התחלנו ללכת בחזרה הוא נראה ממש רע, אני לא מבינה מה השינוי
הזה, פתאום פשוט הוא נגמר... אני לא אוהבת את זה, אני מקווה
שהוא יתאושש.
"תגידי, אולי לא ניסע מחר? לא נראה לי שאני..." הוא לא הצליח
לסיים את המשפט, הוא פתאום צנח על הרצפה ואיבד את ההכרה.
תוך דקות צוות רפואי הגיע למקום. ביוונית עילגת הסברתי להם את
המצב ואמרתי להם שהרופאים בארץ אמרו שיש לו לפחות עוד 4
חודשים. תוך שעתיים היינו על מטוס לארץ.
אפילו את הטיול שלנו לא נתנו לנו לסיים.





את הימים האחרונים שלנו ביחד עשינו בקפריסין. אורן תמיד רצה
להיות בקפריסין. הוא היה כמעט בכל מקום על הגלובוס והוא רק בן
35. הוא תמיד אהב לבלות על איים, בגלל הרגשת הניתוק הזאת. ככה
לפחות הוא הסביר לי.
"טל תעבירי לי את הקרם שיזוף בבקשה" הוא ביקש ממני
"בשביל מה? מה הטעם? זה לא ישנה לך הרבה נכון..הרי סרטן עור
אתה כבר לא תקבל..." עניתי. נכון...נכון שהבטחתי לא להעלות
את הנושא אבל במקומי אתם הייתם מצליחים להתנתק?
"טל'וש, אמרנו שאנחנו לא נדבר על זה נכון?? בואי ננסה לבלות
בזמן שנשאר...וחוץ מזה, לי זה כבר לא ישנה, אבל לך זה כן..."
אמר בחיוך מתוק כזה וכמו תמיד, הרגשתי הצפה כזאת של חום.
נישקתי אותו.
"תסתובבי, הגב שלך ממש אדום כבר"
הוא מרח לי את הגב... אני לא מבינה איך הוא מצליח להתנתק ככה.
אני לא הייתי יכולה, אני פשוט לא מצליחה להוציא את זה מהראש
שלי... אני פשוט לא מצליחה.
"אורן, אני אוהבת אותך..."
"גם אני אוהב אותך"
התנשקנו.





"בוקר טוב" אורן הביט בי בחיוך. מביא לי מגש עם מיץ תפוזים ו-3
פנקייקס עם ריבה. ארוחת הבוקר האהובה עליי.
"מה זה הפינוק הזה? אתה לא חושב שזה צריך להיות הפוך?"
"פשוט תאכלי ותשתקי" הוא אמר ונישק אותי על הלחי.
"יום נישואים שמח בעלי" אמרתי לו ונישקתי אותו בחזרה
"יום נישואים שמח אישתי" הוא אמר לי.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על המשפט האחרון שלו. כאילו הוא אמר
לי
'יום נישואים שמח אלמנתי'. פרצתי בבכי.
"מה קרה לך?" הוא שאל מופתע.
"אני לא אוכל להסתדר בלעדיך..."
הוא חיבק אותי ונישק אותי. הוא כל כך תומך... מאיפה הוא משיג
את האנרגיות אני לא יודעת. לא יכולתי לספר לו... ידעתי שזה
יקרע אותו לגזרים...למרות זאת סיפרתי לו, זה לא יהיה הוגן לא
לספר לו.
"אני בהריון..."
הוא היה בשוק. מעולם לא ראיתי אותו ככה. הוא בכה.
הוא נישק אותי ואמר יהיה בסדר.
אפילו הוא כבר לא האמין לזה יותר.





"תשב. אתה רוצה משהו לשתות? קפה? תה? קולה?" אמר הרופא.
"לא תודה. דוקטור, מה הבעיה?" אורן ידע שמשהו חשוד קורה. תמיד
כשהרופאים מזמינים אותך לקפה או מושיבים אותך לשיחה, זה משהו
רע. הוא ניסה לא להכנס לפאניקה. הוא רק חשב מה יגיד לטל ואיך
היא תגיב...היא כל כך רגישה ושברירית...הם רק התחתנו לא
מזמן...
"תראה, יש לך גידול במוח...אנחנו לא יודעים כמה רציני המצב.
נצטרך לערוך עוד כמה בדיקות."
"אתה יכול להגיד לי בערך ?"
"אם מדובר בגידול פשוט או שרק התחיל להתפתח אז הייתי אומר
שתחיה עוד שנתיים וחצי אבל אם המצב ממש קשה, והגידול ממש
מפותח, כמו שהבדיקות הראשוניות הראו, אז המקסימום הוא 7
חודשים. אני נורא מצטער."





פראג... ירח הדבש שלנו... אני לא מאמינה שאני נשואה ! אנחנו
כאן כבר יומיים, ואני פשוט מרגישה בעננים... אני לא יכולה לתאר
את ההרגשה הזאת...אני כל כך אוהבת אותו והוא כל כך אוהב
אותי... מי היה מאמין שקיימת כזאת הרמוניה! הנה הוא יצא
מהמקלחת...
"את באה לסיבוב בעיר?" הוא שואל
"חשבתי שנחנוך את הסדינים..." אמרתי בצחוק, כשאני מוציאה לו
לשון
"נה נה נה...כבר חנכנו אותם..."
"אז מה... הם לא יתנגדו לעוד פעם..."
"אבל אני רוצה להראות לך את העיר...את לא יודעת מה את מפסידה
!" הבנתי שאין לי סיכוי במלחמה הזאת... אוקיי אז סיבוב ברחובות
המדהימים של פראג לא יזיק וחוץ מזה הסדינים ישארו כאן גם
שנחזור.
יצאנו לסיבוב... אורן במיוחד אוהב את הכנסיות הענקיות. כבר
בקרנו ב-4כנסיות בפראג ובאיזור והוא תכנן למחר עוד כמה.
"את יודעת? המשפחה שלך ממש מוזרה..." הוא אמר לפתע...
"סליחה?" שאלתי בהפתעה גמורה...
"כן...את זוכרת איך בחתונה אבא שלך התחיל לזרוק את הצלחות
והכוסות על הרצפה? היית צריכה לראות את הפרצופים של
המלצרים...פשוט נקרעתי מצחוק!"
"היי היי היי...זאת מסורת יוונית ! וחוץ מזה הוא היה
שיכור...גם אמא שלך, שהציעה לימבו לא היתה בדיוק מפוכחת..."
"טוב,אם לא בחתונה אז מתי?" הוא אמר, עם חיוך מאוזן לאוזן.
"אבל ביננו, זה באמת היה בזבוז כסף... יכולנו לחסוך איזה אלף
שקל אם הוא לא היה שובר את כל הסרביסים האלה"
"אוי נו, תעזבי, את בעצמך אמרת שזאת מסורת..."
"חשבתי שאמרת שהוא מופרע" כבר התחלתי להתבלבל... מזל שהחיוך
המקסים שלו הופיע כל פעם מחדש





אני לא מאמינה שאני יושבת כאן כמו ילדה בת 15 מחכה ליד הטלפון
כדי שהוא יתקשר... זה ממש עצוב! אנחנו מכירים בערך כמה?
חודשיים? אז מה אם יש לנו המון דברים במשותף אני לא צריכה
להיסחף ככה.
צלצול טלפון. אולי זה הוא? באמת טל...גט א גריפ....
"הלו?" אני שואלת...נו באמת, אני עצובה או מה ?
"שלום..." הוא עונה לי בקול המתוק שלו
"קיוויתי שזה אתה"
"מה שלומך?"
"אני בסדר..ואתה?"
"בסדר...יש לך תוכניות להערב?" הוא שואל. נו באמת...כאילו שאי
אפשר לשמוע מהקול שלי שאני ממש מתה שהוא יקח אותי לבית קפה
החדש ההוא בשינקין שהוא דיבר עליו אתמול.
"כן...אבל אני יכולה לבטל בשבילך..." אני עונה בציניות כדי
לעצבן אותו.
"אה...אם יש לך אז לא משנה. אני אמצא מישהי אחרת ללכת איתה"
הוא תמיד מנצח אותי בזה!
"אורן!"
"טוב טוב..." הוא צוחק. "אז את רוצה לבוא לבית קפה ההוא שדברנו
עליו אתמול?"
"אתה יודע שכן..."
"טוב.. 9 וחצי זה בסדר?"
בשעה 10 הגענו לבית הקפה... מה לעשות אנחנו טיפוס של מאחרים.
"נו אז מה את רוצה?" הוא שאל אותי כשהתישבנו
"אותך..." עניתי בחיוך.
"נו ברצינות... שמעתי שיש להם פה בננה ספליט לא נורמאלי. בא
לך?"
"טוב בסדר...."
"אל תעשי לי טובות" הוא אמר ונישק אותי.
לאחר כ-10 דקות קיבלנו את הבננה ספליט.
התחלנו לאכול כשהוא מדי פעם עושה לי אווירון עם הכפית שלו...
התפוצצנו מצחוק במיוחד כשראינו שכמה אנשים מביטים בנו.
לאחר מכן הלכנו לטייל בטיילת של ת"א.
"אני ממש אוהבת את הים אתה יודע?"
"כן...אני חושב שהזכרת את זה איזה פעם, פעמיים, מיליון"
אני צוחקת, "יופי, תצחק עליי"
"אני חושב שזה בדיוק מה שעשיתי לא?"
אנחנו הולכים על החוף, יד ביד, מטיילים לנו בשקט. לאחר כמה
דקות של הליכה התיישבנו ליד סירה הפוכה על החוף.
"טל" הוא אמר לפתע
"כן קושקוש?"
"יש לי משהו להגיד לך" הוא נהיה רציני פתאום
"הכל בסדר?"
"כן בטח"
לפתע הוא שלף נרתיק קטן שבתוכו היתה טבעת מזהב שבקצה ישנו
יהלום
"התנשאי לי?"





"תגידי טל, מה קורה איתך?" שאלה אותי אורית, החברה הכי טובה
שלי.
"כלום, למה. צריך לקרות משהו?" שאלתי בהפתעה
"אני לא יודעת... מאז שחזרת מנפל את לא אותו הדבר"
"אני בסדר"
"מה עם איזה גבר?" היא שאלה
"יש לך להציע לי?"
"דווקא כן...לחבר שלי יש חבר, כוסון לא נורמאלי"
"את יודעת שאני שונאת שידוכים" אמרתי מתחילה לקבל עליה קצת
קריזה
"נו...את חייבת רק לפגוש אותו...בבקשה? בשבילי? ובכל מקרה כבר
אמרתי לו שהסכמת..."
"מה ?!?! איך את מעזה!" אמרתי כשאני בפול עצבים
ואז היא הוציאה את התמונה שלו. הוא היה בלי חולצה והוא נראה
ממש מדהים...
"אוקיי, אבל רק בגלל שהוא ממש נראה טוב"
יומיים לאחר מכן נפגשו בבית קפה.
"שלום, אני אורן" הוא התרוממם אלי, נישק לי את היד והושיב אותי
בכיסא.
"ממש ג'נטלמן... אני טל" אמרתי עם חיוך. הוא חייך חזרה. בחיים
שלי לא ראיתי חיוך כזה..פשוט מהמם
"אז תגידי, מה גרם לך לבוא לכאן?" הוא שאל אותי כשאני בשוק
טוטאלי. לא ידעתי מה לענות לו, מה אני אגיד לו שבאתי כי הוא
כוסון? לא נעים...אבל הוא פתר לי את הבעיה
"אני לא אוהב שידוכים אבל הראו לי תמונה שלך ופשוט נדלקתי
עלייך וחוץ מזה אמרו לי שכבר הסכמת לבוא..."
"פשש...חברים תחמנים יש לנו...לי אמרו אותו דבר" כבר הרגשתי
קרובה אליו.
"אני אקבל את זה כמחמאה"
"אתה צריך..."
בדרך כלל אני לוקחת הכל באיזי אבל היה בו משהו מיוחד כזה שמשך
אותי. אני יודעת שזה מאוד מהיר ואני בדרך כלל לא קופצת
למסקנות, אבל כבר אחרי 15 דקות של שיחה עמוקה ואינטלקטואלית,
ידעתי שלראשונה בחיים שלי- אני מאוהבת....







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם תפליץ יריחו
אותך


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/10/01 9:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עומר ויסברג

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה