כל הצוואר שלה היה מלא דם, ניסיתי לעצור אותו, ללחוץ על המקום
אבל זה היה נראה כאילו המצב רק מחמיר. היא הביטה בי במבט חלול
ועיניים גדולות ופה פעור. היא נחנקה, ככה זה היה נראה, הפרצוף
הכחיל. כל גופי רעד; הידיים, הכתפיים, הכל. חשבתי על הרגעים
האלה רבות אם יהיה לי מה לומר כאשר מישהו שאני כה אוהבת ימות
לי בידיים, מה יהיה "המשפט האחרון". ואני, אני לא יכולתי
להוציא הגה מפי, ניסיתי, וכמה שניסיתי אך למרות זה כל פעם
שרציתי להגיד כמה שאני אוהבת אותה יצאו צעקות, צרחות, התחננות,
שלא תמות. ובנוסף לצרחות היו הדמעות והם זרמו וזרמו, ולא
יכולתי לשלוט בהן כלל וכלל. פתאום הכל נרפא היא הפסיקה להתאמץ
כדי להגיע 'לנשימה האחרונה'. ואז צרחתי "שיר קומי, קומי כבר"
צרחתי זאת בכל גרוני כאילו אם אני רק יצעק חזק יותר זה באמת
יתממש והיא, היא תקום ותצחק. אבל זה לא קרה. היא הביטה בי במבט
חלול כאילו היא רואה דרכי היתה לבנה כסיד. היה שקט... מפחיד
ממש! יותר מדי שקט כל כך רציתי שמישהו יהיה שם יגיד משהו יפר
את הדממה. ישבתי ככה כמה דקות ואז קמתי, והתחלתי לצרוח... חזק
כל כך אני אפילו לא בטוחה מה אמרתי אבל צרחתי בכל הנשמה שלי...
על כל דבר אפשרי עליה, שהיא מתה פתאום עליי, שלא עשיתי שום דבר
כי לא יכולתי, על כולם שאף אחד לא עבר שם במקרה וראה את זה
והשאירו אותי שם לבד.