יש לי איזה תחושה כזאת שסתם לחיות זה לא משהו. תמיד אני מסתכל
על אחרים - הם כל כך מאושרים, ואני שואל את עצמי, למה? מה
מיוחד לעזאזל בחיים שלהם?
זה לא שאני דיכאוני - חס וחלילה, אבל אני לא מבין איך אדם יכול
להיות מרוצה מהחיים שלו שהוא סה"כ איזה רואה חשבון אפרורי
באיזה חברה משעממת?
אולי זה נובע מזה שהחיים נראים לי בעלי משמעות ושאני מייחס
המון משמעות בעצמי לעניין החוויה האנושית.
זה נראה לי מוזר, למשל, שבחורות מעדיפות קצינים מרובעים על פני
אנשים שהם אולי פחות מרובעים וקצת יותר נוטים לפיזור נפש אבל
יותר מוכשרים - כאילו מה מרגש אותן בזה? לחיות בתוך מסגרת
קבועה מראש...
אבל כאלה החיים - רחוקים מלנצוץ, ואני לא מבין איך, אני לא
מבין את זה שאנשים מרגישים כל כך מיוחדים בנסיבות החיים
האפורות והכל כך בנאליות שלהם.
אולי זה כי מעולם לא הייתי חלק מעדר.
לפעמים בא לי להיות איזה מדען גדול כמו איינשטיין שמגיע
לתגליות מדהימות שהוא יכול לשמור לעצמו ומי יודע מה לעשות איתם
או להמם את העולם ולשנות את כל דפוסי המחשבה הקיימים.
אבל אז אני מבין שחיים מדעיים גם הם לא מדהימים במיוחד הם
מלאים ברגעים אפורים והעיסוק בדברים דוממים איכשהו מפסיד את
החוויה האנושית - גם אם הוא חשוב מאוד.
לפעמים בא לי להיות איזה יוצר מוזיקלי גדול או צייר ענק או
בימאי קולנוע (לזה אני עדיין לא מתנגד...) אבל אין לי באמת
כישרון להיות צייר, גם לא למדתי קולנוע ובמוזיקה אף פעם לא
התעסקתי לעומק ובואו נודה שזה די מעניין.
אבל אז אני רואה את רונאלדיניו דופק משחק מול ריאל מדריד -
ואני אומר "וואו, זה אחד הדברים הכי מרשימים שראיתי..." ואני
רואה אח"כ עוד ביצועים שלו, ואיך הוא צנוע כזה וחייכן וכל
העולם אוהב ומעריץ אותו ואני אומר "אני רוצה להיות רונאלדיניו"
- רגע, בעצם אין לי כזה כישרון ברגליים ואני גם מבוגר מדי
להתחיל להתאמן בכדורגל.
ואז אני מבין שמה שאני רוצה זה קצת שלווה נפשית וש"איזהו עשיר
השמח בחלקו".
עכשיו אני מבין. |
