[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עירית בר
/
סרט צרפתי

באחד הלילות, מכורח השתלשלות מסויימת של נסיבות, מצאה את עצמה
תמי מתלווה אל ידיד לאיזו פתיחה של תערוכה. היא לא התעניינה
במיוחד באמנות פלסטית אבל לידיד שלה, אילן, שהיה עורך בתכנית
תרבות בטלויזיה, היה חשוב מאד ללכת לפתיחה כי זאת היתה תערוכה
של אמנים צעירים ואמרו לו שיהיו שם אנשים מעניינים.

אילן היה החבר המועדף עליה בתקופה האחרונה. תמי הייתה מסוג
הנשים שתמיד צריכות גבר על ידן. היא לא היתה אישה של חברות. לא
שלא היו לה חברות. היו לה שתיים שלוש חברות טובות שהלכו איתה
הרבה שנים. אבל התקשורת היתה אחרת עם גברים. עם גברים הרגישה
היא עצמה. עם נשים היתה קצת מתאימה עצמה לתבניות מן המוכן.

הם הפכו חברים מהפגישה הראשונה שלהם, באיזה ארוע חברתי שלושה
חודשים קודם לכן. ידעה מיד שהיא יכולה לסמוך עליו. משהו ביציבה
שלו, במבט הישיר, גרם לה לזהות אותו מיד כידיד. כשאילן הציע
שיצאו לבלות יחד אחרי פתיחת התערוכה, הסכימה ללא היסוס. הרגישה
בטוחה לחקור איתו ביחד את חיי הלילה של העיר. אמר שמתחשק לו
ללכת לדאנס-בר. שאל אם היא מכירה. היא הכירה. פעם אספה חברה
מאד מהם. מקום צפוף ודחוס, עפוף עשן סיגריות. מהשיחות של
החבר'ה הצעירים שעבדה אתה הכירה שמות של שני דאנס-ברים אחרים.
   
נסעו לאורך רחוב לילנבלום. הרחוב שהיה פעם מרכז חלפנות והיו
קונים בו דולרים שחורים מגברים בחליפות וכובעים שצדו לקוחות על
המדרכות, הפך למרכז חיי הלילה של תל-אביב. תמי התקדמה לאט
ברחוב הצר, מחפשת מקום להחנות את המכונית. משני צידיו היו
המדרכות הצרות עמוסות אנשים. מול פתחי המסעדות והברים הרבים
עמדו חבורות של מבלים ממתינים לתורם להכנס פנימה.  

בסוף ויתרה על הנסיון למצוא חניה ברחוב ונכנסה לאחד החניונים
בתשלום. יצאו מהמכונית והתחילו ללכת בחזרה לאיזור הבילוי. אילן
הוביל לבר הברים, אמר שהיה שם פעם עם חברים. לצד דלת העץ
הכבדה, על שרפרף עץ גבוה, ישב שומר-סף שנראה מובטל. כשאילן
ניגש לפתוח את הדלת בקושי הפנה לעברו מבט. תמי נכנסה אחרי
אילן, סוקרת בעיניה את הבר האפלולי, הצבוע בצבעי ורוד אפרסק.
קבוצות קטנות וזוגות ישבו בתוך תאים. בתנועה קטנה של הראש סמנה
לאילן שהמקום לא מוצא חן בעיניה ויצאה החוצה. אילן יצא אחריה
מיד. צמוד לבר שזה עתה יצאו ממנו, היה עוד בר. נכנסו גם אליו.
גם הוא לא מצא חן בעיני תמי. עמדו על המדרכה והתלבטו לאן ללכת.
תמי הציעה שילכו לדאנס-בר ששמעה עליו מהאנשים בעבודה.  שומר
הסף המשועמם הסביר שהבר המבוקש נמצא בקצה המרוחק של הרחוב.

מול הכניסה למועדון עמדו עשרות אנשים. תמי חששה שלא יתנו להם
להכנס. סך הכל הם לא נראו כמו המבלים הרגילים במקומות האלה.
אבל אילן עקף בקלילות את התור הארוך והלך בביטחון אל הכניסה.
כששומר הסף עצר אותו החליף איתו כמה מילים שכנראה עשו את
העבודה, כי הוא סימן לתמי שעמדה בצייתנות בסוף התור להתקרב.
כמו עליסה והשפן נבלעו בפתח המועדון. המדרגות התלולות הובילו
אל אל עולם אפל, דחוס. מתחת לאדמה היה המרתף הגדול מלא גופות
מהבילים דחוקים אחד אל השני, נעים לקצב קמאי בתוך ענן עשן.
המוסיקה דפקה בראש, בבטן, בחזה. ברעש הזה רק הגוף דיבר. המילים
נעלמו אל המקום ממנו הגיחו לפני מאות אלפי שנים.

על יד עמדת הדי-ג'יי מצאה פינה לרקוד. הניחה את התיק והצעיף על
ספה שהייתה צמודה לקיר והתמכרה למוסיקה. אחרי שלושה ג'וינטים
ושתי כוסיות ג'יימסון העובדה שגילה כפול מגילם הממוצע של באי
המקום הפסיקה להטריד את תמי. גם אילן הרגיש טוב. המוסיקה היתה
טובה והיא התמסרה לקצב כשמשהו, לא ברור מה, משך אותה להסתכל על
ספה שעמדה בצד השני של רחבת הריקודים.
זה היה אחד מהרגעים האלה, כמו שיש בסרטים, שבהם מתחולל מפנה
בעלילה. מהלך הענינים מוסט מהמסלול בו התנהל עד לאותה נקודה
ומתחיל להתגלגל בנתיב חדש, עלילה חדשה, הרפתקאה.

על הספה בצד השני של החדר ישב בחור שחרחר, מתולתל שיער ועגול
עיניים. מבטו הנואש לכד את מבטה של תמי. היא התקרבה, סקרנית
לראות מה העניין. בחיקו של הבחור שכבה מכורבלת גורת כלבים
קטנה, פרוותה הלבנה מנומרת כתמים שחורים ועל צווארה קולר אדום.
לא עברה יותר מדקה כשתמי מצאה את עצמה יושבת על הספה, הגורה
בחיקה, והיא ממתינה לבחור המתולתל שיחזור מהשירותים. אחרי זמן
שנראה לה ארוך, הבינה שהבחור לא מתכוון לחזור מהשירותים והוא
הפקיר את הגורה בידיה. החליטה להוציא את היצור האומלל מחוץ
למועדון. אילן עמד במרכז הרחבה וטלטל את גופו בעיניים עצומות
כמי שנמצא בעיצומו של טרנס. עוצמת המוסיקה ועשן הסיגריות
השפיעו מאד לרעה על הגורה. גופה הקטן והרך פרפר, נרעד כולו
בסדרה של שיעולים עמוקים שתמי לא יכלה לשמוע מבעד לרעש הבסים
שהרעידו את הקירות, אבל חשה מצויין בידיה שליטפו את ראשו וגבו
של היצור הקטן. תמי קמה ממקומה, לקחה את תיקה והתחילה לפלס
לעצמה דרך בין הגופות המיוזעים.

אויר הלילה היה קריר וצלול כשהגיחה אל הרחוב, אשה בגיל העמידה
יוצאת מדאנס-בר כשהיא חובקת גורת-כלבים משתעלת על-סף אובדן
ההכרה. שומר הסף, גבר קובייתי כמצופה משומר-סף של דאנס-בר, נגש
לברר איך קרה שמישהו הכניס למועדון כלב. תמי הסבירה לו שמישהו
הפקיד את הכלבה בידיה ונעלם. מהר מאד הסתבר שהמארחת, שהתקרבה
לראות מה העניין, ידעה במי מדובר. "זאת הכלבה של משה,
הדי-ג'יי, לא היה לו עם מי להשאיר אותה", אמרה.

תמי בקשה משומר הסף שיקרא לבעל-הכלבה ובינתיים התיישבה על
המדרגות בכניסה לבניין משרדים סמום להמתין לדי-ג'יי שיצא. ארבע
בבוקר. העיר מלאת חיים. הרחובות מוצפים באור, אנשים הולכים
ממועדון אחד לשני.

על המדרגות במרחק מה ממנה, ישב בחור שלא נראה כמו טיפוס של
מועדונים. לבוש מכנסי חאקי, טי-שרט וסנדלים. על ידו שוטטה כלבת
לברדור שחורה גדולה. כבעלת-כלב אל בעל-כלב, סיפרה לו תמי איך
הגיעה הגורה לידיה, משתפת אותו בתחושת הזעזוע שמלאה אותה
מהכהות של מי שמשאיר כלב במקום כזה ונעלם. אויר הלילה הצלול
עשה את שלו והגורה הפסיקה להשתעל. תמי הרשתה לה להשתחרר
מחיבוקה המגונן ולשוטט קצת מסביב. מצב רוחה של הכלבה השתפר מאד
והיא התחילה לגלגל בעליזות פחיות משקה ובקבוקים של מיים
מינרלים. אילן יצא לרחוב. עיניו המחפשות מצאו את תמי על
המדרגות. הוא התקדם לעברה.  "את באה?" שאל, מעיף מבט קצר אל
הבחור. תמי הסתכלה סביב. שומר הסף עדיין לא עלה בחזרה. "אני לא
יכולה להשאיר את הכלבה סתם ככה", אמרה. "אני מחכה לדי-ג'יי
שיבוא לקחת אותה". אילן סקר שוב את הבחור שישב במרחק מה מתמי.
הפעם ביתר עיון. "אני עייף. אני רוצה ללכת הביתה", אמר. שאל אם
זה בסדר מצידה.

ארבע לפנות בוקר בפתח של דאנס-בר, אשה בגיל העמידה, גורה בת
חודש, בחור בשנות העשרים, כלבת לברדור שחורה, לילנבלום מוצף
אור מלא באנשים. תמי משכה בכתפיים ואמרה שזה בסדר. יש רק בעיה
אחת. היא לא זוכרת איפה החנתה את המכונית שלה. אילן פנה לבעל
הלברדורית השחורה "אתה תלווה אותה למכונית שלה?", שאל. "כן,
אני אלווה אותה". תמי הסתכלה על שני הגברים, אחד מבוגר, בגילה,
השני צעיר, בגיל של הבן שלה. "אז ככה אתה מעביר אותי אליו?"
אמרה לאילן. "את תהיי בסדר?" שאל. "בטח שאני אהיה בסדר", ענתה.
מה השאלה.

אילן הלך. תמי המשיכה להמתין לדי-ג'יי על המדרגות. הלברדורית
והגורה שיחקו להן בשלווה והיה די נעים. הבחור היה חביב. היו לו
עיניים כחולות גדולות שבאמת הזכירו לה את העיניים של הבן שלה
ושיער שטני בהיר וארוך קצת ששיווה לו מראה נערי. היה לו חיוך
יפה וקול נעים. היא הרגישה בטוחה. שתחזיר את הכלבה לבעליה,
תמצא את המכונית שהחנתה באיזה מקום והכל יבוא על מקומו בשלום.


בעל הכלבה הגיע. בחור קטן עם רסטות ודגמ"ח. יש לו את הכלבה רק
שלושה ימים סיפר. לא היה לו איפה להשאיר אותה כשיצא היום
לעבודה. זוג חברים שלו הופיעו פתאום מאיזה מקום. בחורה שמנה
ולא יפה במכנסיים ובחור שהיה איתה. עם אצבע שהצמיד לנחיר אחד
סימן להם שיפצה אותם בכמה שורות של קוק והעביר את הכלבה
להשגחתם.  

תמי קמה ואמרה לבחור עם הלברדורית שהיא חושבת שהיא יכולה למצוא
את המכונית שלה לבד. היא איפהשהוא על רוטשילד, או על לילנבלום,
או על איזה רחוב שביניהם, במגרש חניה שנראה כמו רחוב שסגרו,
היה שם גם בית מתפרק. שנראה נטוש.
זאת בערך הנקודה שהבחור עצר אותה ואמר שיקח אותה לשם. אולי
התחיל להיות לו מעניין. אולי זה לא היה בזבוז זמן מוחלט ללוות
את האישה המטורללת הזאת שאין לה מושג איפה השאירה את המכונית
שלה בארבע לפנות בוקר, כשאתה יורד למטה עם הכלבה במכנסיים
קצרים, כאלה עד הברך. וסנדלים. תמי סקרה אותו שוב. לא טיפוס של
דאנס-ברים. טיפוס של מסעות וטיולים. כל מיני טיולים. יכול
להיות גם טיולים במעגלים.

התחילו ללכת, תמי, הבחור והלברדורית. בלה. כך קרא לה. בת חמש
שנים. לא ילדה. פנים כבדות, עיניים עצובות. הזכירה לתמי כלבה
שהכירה פעם. היה בו משהו מוזר, חשבה. יכלה לראות בו כבר את
האדם המבוגר שיהיה בעוד כמה שנים. הסנטר הבולט קצת, הטיית הגוף
קדימה, הרמת הראש כשל צב המתכנס לתוך שיריון.

הלכו לאט. הוא שאל בת כמה היא. אמרה את גילה המדוייק למרות
שבדרך כלל לא הייתה אומרת. שאל אם היא נשואה. ענתה שכן והוסיפה
"כמה חבל, אני נשואה". שאל למה היא מתכוונת. אמרה שהתכוונה לזה
שזה מה שגברים תמיד אומרים כשהיא אומרת להם שהיא נשואה וקלטה
שהוא ממש לא מבין על מה היא מדברת. שבשבילו היא לא בקטגוריה של
נשים שמעניין לדעת אם הן פנויות.

"נדמה לי שהחניון בכיוון הזה", אמרה.
"כמה שנים את נשואה?" המשיך להתעניין.
שוב נתנה את המספר המדוייק. לא את זה שהעדיפה להמציא.
הוא התחפר עם הסנטר בבית החזה, מתחיל שוב להידמות לאותו גבר
זועף ומריר, האיש שיהיה בעוד עשרים שנה. פתאום אמר "בא לך אולי
לשתות איתי קפה?".

לרגע חשבה שהיא בסרט צרפתי. בחור בגיל של הבן שלה, עם כלבת
לברדור שחורה, מזמין אותה לקפה. חייב להיות סרט צרפתי. אין דבר
כזה בשום מקום אחר בעולם. אבל לא. זה היה בעברית וממש בפינה
היה אחד. בית-קפה. עם כסאות לבנים מפלסטיק אלסטי כזה. דמוי
רשת. היא לא הספיקה לתהות על קנקנם של הכסאות כי דקה אחרי
שהתיישבו הגיעה מלצרית ואמרה שהם סוגרים עכשיו.
"אפשר לשתות קפה אצלי", אמר.

איך היא אמורה להגיב במצב כזה, חשבה. לסרב? היא הרי צריכה
להוקיר לו תודה על כך שבכלל התעניין בה, נקבה שהביציות שלה
מיצו כבר מזמן את אורך חיי המדף. כלומר הן עוד שם, אבל כבר לא
ממש טריות.  

התחילו ללכת לכיוון הדירה שלו. הוא שאל שאלות והיא קשקשה כל
מיני תשובות כאילו שהיא יודעת משהו. כשהגיעו, התנצל על הכניסה
לבניין ועל חדר המדרגות כאילו שזה עניין אותה. מי היא, אמא
שלו? שיגור איפה שהוא רוצה ויעשה מה שהוא רוצה עם החיים שלו.
ואם הוא רוצה לעלות לדירה עם נשים מבוגרות שיכולות להיות אמא
שלו, זו בעיה שלו, לא בעיה שלה.
מצד שני אולי זו גם בעיה שלה.
צריך שניים לטנגו.
מה היא עושה כאן, שאלה את עצמה
"אני גר כאן עם שותפה", אמר.
בדירת סטודנטים של בחור שיש לו שותפה.
"יש כאן סלון" רווח לה לגלות. "אפשר לשבת במרפסת" הוסיפה מהר
לפני שהספיק להגיב.

היו שני כסאות מטבח ישנים מאלומיניום במרפסת. שנראו מאד לא
נוחים. לא נראה שאנשים בילו הרבה זמן במרפסת הזאת. גם הספות
בסלון היו משונות.
הטלפון שלה צלצל. זה היה בעלה. שאל מה קורה ואם הכל בסדר, כי
אילן צלצל ושאל אם הגיעה כבר הביתה. אמר שחשב שהלכה לחניה.
"היה איזה סיפור עם גורה" תמי אמרה. "אני כאן עם מישהו שעזר
לי. הכל בסדר. עוד מעט אני חוזרת, אל תדאג". "את יכולה לנהוג?"
שאל. "אני בסדר גמור. אני אשב פה קצת ואחזור".

הבחור שהיה איתה, כלומר זה שהייתה בדירה שלו, חזר עם ג'ויינט.
הרביעי שלה לאותו ערב. היה לזה ריח טוב. שאלה אם זה נפאס. הוא
לא הכיר את השם. חשב שבערבית קוראים לזה חשיש. הסבירה שחשיש
בערבית זה עשב, ונפאס זה כמו נפש. שאל אם היא מתעניינת בדברים
האלה. אמרה שקצת, וחשבתה על הספר שחברה שלה קנתה בקניון, על
הקשר בין השפות והצטערה שלא ידעה על זה יותר. ניסתה להיראות
חשובה ואמרה "כן, זה מאד מעניין". מה תגיד? שהיא לא ממש יודעת
מה היא עושה כאן. שלא כל-כך נוח לה?

הטלפון שוב צלצל. זה היה אילן. התקשר לדעת אם הכל בסדר. אמרה
שכן, למרות שזה לא היה בסדר שהתקשר אליה הביתה, העיר את בעלה
וסיפר לו שנשארה לבד בעיר.

סגרה את הטלפון. הבחור, שהפעם הקשיב לשיחה, אמר שהיא מתנהגת
כמו מישהי צעירה. כאילו שהיא צריכה להתנהג כמו זקנה בסופר בגלל
שהיא בת לא חשוב כמה. אמרה לו "כן, כן, בטח" וחשבה שיש לו
כנראה בעיות ראיה. מצד שני, אם הוא רוצה לחשוב שהיא כמו צעירה
שיחשוב. היא לא. ממש לא. היא זקנה כמו ההרים. וגם די כבדה.
התחיל להיות קריר. הוא הציע שיכנסו פנימה.

נכנסו לחדר שלו. התיישבה בכסא משרדי שהיה מול שולחן הכתיבה עם
המחשב. לא הייתה לה שום כוונה להיות מנומסת ולחכות שיציע לה
איפה לשבת. בטח לא על המיטה שלו. שהיתה מכוסה בסדינים כחולים
דהויים. החדר היה נעים. מסכות אפריקניות על הדלתות של ארון
הקיר הגדול. דירה ישנה. תקרות גבוהות, חדרים גדולים. חדר שכור
של סטודנט לפילוסופיה שנוהג בלילה מונית. בגלל זה הכרס הקטנה
שכנראה נמאס לו לאסוף אותה, כי היא בלטה פתאום מעל לחגורת
מכנסי החאקי. על הקיר ממול היה פוסטר מאיזו הופעה. אפשר היה
לראות שעיצוב לא היה הקטע שלו. מה הקטע שלו, חשבה.

חוברת קטנה של קאנט היתה מונחת הפוך על השולחן. ניסתה לקרוא.
היה קשה לראות את האותיות הקטנות בלי משקפיים. עמד מאחוריה
והתחיל לעסות לה את העורף. זה היה נעים ודי נדרש, בהתחשב במצב
המתוח של הכתפיים שלה, אבל לא היה מתאים שיעשה לה מסג'. עצרה
אותו בעדינות. הוא השתרע על המיטה בקצה השני של החדר. אמר שהוא
מרגיש כמו אצל הפסיכולוגית כשהיא יושבת בכסא והוא על המיטה.
אמרה שכן, הוא צודק, באמת תפסה מין פוזה כזאת של אחת שבאה ללמד
משהו. הוא אמר "אולי גם את באת ללמוד, לא רק אני."

יכול להיות שפספסה את השיעור הכי טוב שלה, כי היא לקחה את הכסא
והתקרבה אל המיטה. ישבה ככה איזו חצי דקה עד שויתרה והתישבה על
המיטה. אחרי ארבעה ג'ויינטים ושני שוטים של ג'יימסון, כל מה
שהתחשק לה לעשות היה להשתרע עליה, אבל היא עצרה בעצמה. יש כאן
נער. חרמן. שמנסה לנצל כל הזדמנות וגם יצליח, אם לא תהיה מספיק
זהירה, חשבה. ישבה לא כל-כך בנוח. חוששת להוריד את הנעליים
ולהשאר יחפה. אם תסיר אותן עלול לעלות מהן ריח רע. היא הרי
נועלת רק אותן. לא אוהבת להחליף. למי יש כח להתרגל למשהו חדש.
"רוצה לשמוע סיפור" שאלה. זה לא היה מה שהתכוון אליו אבל הוא
הבין שאין לו ברירה.

סיפרה לו איזה סיפור שהתאים לארוע. משהו על גבר ואישה. זה תמיד
הרי על גבר ואישה. הוא הקשיב. פעמיים פיהק אבל היא החזיקה אותו
עד הסוף שאותו הביאה בפינאלה מדוייקת כמו שידעה לפעמים לעשות.
את השורות האחרונות דיברה ישר אל תוך עיניו שנראו עכשיו כהות,
העישונים פעורים במתח ועניין. מצד שני אולי היו אלה הסמים והוא
בכלל היה באיזו הזיה פרטית. לפני שהספיק לומר מילה, קמה
והודיעה שהגיע הזמן ללכת. גם הוא קם. נתן לה להתבלבל קצת בהול
עד שמצאה את דלת היציאה, סבלני כמו סניטר במעון תשושים. אמרה
משהו על זה שכל הדלתות דומות וירדה את המדרגות בריצה. הוא ירד
אחרי ולא היה איכפת לה שהוא רואה אותה מדדה בנעליים השטוחות
שלה, השחורות עם האבזמים, דומות לנעליים של לוחמות הקונג-פו
המעופפות בסרטים ההונג-קונגים.

רצתה להיות כבר ברחוב. ללכת למכונית שלה. הלכה הכי מהר שיכלה,
וזה לא היה מהר בכלל. עברו על יד מגדל שלום. כמעט אמרה שהייתה
מגיעה לכאן כילדה קטנה לבקר את אבא שלה אבל ידעה שזה לא יעניין
אותו. זה גם לא עניין אותה. מה חשוב מי אבא שלה. חשוב מי היא,
חשבה. דיבר עוד פעם על כל מיני דברים פילוסופים, על טוב ורע.
אמרה שהיא לא חושבת שיש דבר כזה רע. היא חושבת שיש דבר שנקרא
להזיק למישהו כנקמה על כך שנגרם לך נזק. שאנחנו יודעים בבטן מה
זה טוב וטוב זה כל מה שנעים לנו. כשמתחיל להיות לא נעים כנראה
שזה גם לא טוב. עקרון ההנאה. בטח יש איזו תיאוריה פסיכולוגית
כזאת כי זה נשמע לה כמו מותג. הנהן ואמר שהוא מכיר את זה. לה
לא היה מושג.

המשיכו ללכת בשתיקה, מחפשים את המכונית. להפתעתה מצאו אותה מאד
מהר. למרות שניסה לגנוב ממנה נשיקה הסכימה להסיע אותו ואת
הכלבה שלו בחזרה הביתה, שאז שוב ניסה לגנוב ממנה נשיקה.
השפתיים שלו היו רכות אבל לא היה טעם להתחיל משהו שלא היה
בכוונתה לסיים. הודתה לו מאד על שליווה אותה. על שבילה איתה
שעות יקרות מזמנו. לפני שנפרדו אמרה שיכול להיות שביום אחר
הייתה הולכת על זה, אבל פתאום באמצע התחלף לה, מסרט צרפתי לסרט
קונג-פו הונג-קונגי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מישהו ראה את
הסרט האחרון
שלי, "מותק,
הילדים 2" ?




קומיצה, במאי
כושל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/2/06 18:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירית בר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה