כבר מאה פעמים הבטחתי לעצמי, שלא אכתוב שום הקדמה אישית או
היסטורית לפני סיפור ובפרט אגדה. אז אומר עכשיו, שזאת היא הפעם
האחרונה. תחילה אכריז, שלו הייתי פייר (כן!), לא הייתי כותב את
השם 'חורשי' (ממייסדי  קבוצת כפר החורש), אלא שם אבי, שהוא
לגמרי שונה ואז היו שואלים  עורכי "הבמה החדשה"": מיהו? מהו?
כי למען האמת את האגדה שאספר לכם, שמעתי מאבי. אינני יודע, אם
הוא קרא אותה, שמע אותה או שהמציא אותה. אני מוסר אותה, כפי
שאני זוכר אותה אחרי שנים רבות. אבי, שבטרם גייסו אותו לצבא
במלחמת העולם הראשונה, היה משתלם אצל עורך דין פולני ידוע,
ראשו היה רחוק  מכל עסקות בין שותפים או  הפרת הסכמים והוא היה
מלא סיפורים ואגדות, שכל ימי חייו חלם לפרסם אותם  בעיתון
כלשהו או אפילו בספר, כמו "אגדות אנדרסן". מכל האגדות אהובים
היו עליו  מלכים. הוא ידע שמות כל המלכים החיים ושהיו ואפילו
שמות של 150  הנסיכים, בני לובנגולו, מלך זולו וכאשר  סיפר לי
את האגדה הזאת , העיר דרך אגב: "בעצם גם אתה יכול להיות מלך,
כמו כל המלכים. אם מושון כזה יכול היה להיות מלך, אז בוודאי גם
אתה."
ברור, שביקשתי ממנו, שיספר לי על  מושון זה והוא נענה מיד בחפץ
לב, כשהוא מוסיף כהנה וכהנה:
לפני הרבה, הרבה שנים, כל כך הרבה, שרק במילה אחת בלבד:  ה ר ב
ה    יכולתי  כמה שורות למלא. אם כן  לפני שנים רחוקות, בכפר
אחד שכוח אל, הנסתר מהדרך הראשית המובילה לישובים אחרים על ידי
ים קוצים, דרדרים, חרולים וקמשונים  חיה משפחה יהודית חקלאית,
בת חמש נפשות: האב, האם ושלושה בנים. שמו של הבן הגדול היה
אברם ('אברום' אצל אבא ו'אברמלה' אצל אמא)  והוא היה  נורא
חכם, חרוץ וממושמע אין כמוהו. די היה לאביו לרמוז רמז קטן ומיד
הזדרז אברם וענה לו: "כן אבא! ברור אבא! מיד אבא!" גם לנדב היה
שכל רב, והוא כמו אחיו הגדול עזר לאביו בעבודתו בשדה. הוא חיקה
בכל את אחיו הגדול, כי הוא ידע, שבבוא היום, כשאביהם יצטרף אל
השורה הארוכה של הצדיקים הקדושים, יהיה הוא ידו הימנית של אברם
ואולי אפילו  יתחלקו השניים באדמה ותהיה לו חלקה משלו.
אף אחד מהם לא לקח בחשבון את אחיהם הצעיר משה, שבמקום שכל היה
לו לב טוב ולכן נקרא "מושון טיפשון".
כי מושון טיפשון היה מרחם על כל אחד, שהיה חסר משהו ותוך
רחמנותו לזולת, לא דאג לעצמו. לבו היה רחב והוא יכול היה להכיל
בו את כל דרי העולם. לא פעם קרה, שהאחים חזרו מהשדה ואמם מיהרה
להגיש להם ארוחה בקערה משותפת. ישב מושון, ישב וחשב ובטרם
התחיל לאכול והנה  כילו כבר שני אחיו אתת הכל שבקערה ולא
השאירו בה מאומה. אך מושון, במקום לכעוס, מתבונן באחיו וחיוך
רחב משתפך על פניו. רוגזים האחים ושואלים:
"מה אתה מחייך טיפש? האם אינך  רעב?"
"ברו, שאני רעב", עונה להם מושון, "אבל אני נהנה לראות אתכם
אוכלים בתיאבון כזה, נהנים מהארוחה.."
"אתה נהנה, שאנחנו אוכלים?"
"ברור! האם לא כתוב בספרי קודש: "ואהבת לרעך כמוך" ולא כתוב
שם: "ואהבת לעצמך, אלא לרעך!"
"טיפשון שכמוך, אבל ברור, שאדם צריך קודם לדאוג לעצמו!"
"מה יש לי לדאוג ? יש לי הכל. אבא, אמא, אחים, אז מה אני צריך
לדאוג לעצמי?"
"ראיתם טיפש, שצריך להיות אחינו. והרי אתה לא דומה לאף אחד
מאתנו. שמא תגיד לי "חכם ממה נשתנה" למי אתה  דומה?  לאבא?
לאברם? לי?"
"למי אני דומה?" מתפלא מושון הטיפשון, "האם עלי להזכיר לכם את
הפסוק: "ויברא אלהים את האדם בצלמו ובדמותו?"
"טיפש שכמוך, איך אתה מעיז לטעון, שאלוהים ברא טיפש כמוך. בלי
שכל? איך אתה מעיז חצוף שכמוך לשאת את שמו על שפתיך הטיפשיות.
עוד מעט תדמה  עצמך ליוסף ותדרוש  מאתנו שנשתחווה לך. אל
תחשוש, לא נשליך אותך לבור ואיש לא יקנה אותך ולא תהיה משנה
למלך! "אולי אהיה אף מלך?" צוחק מושון הטיפשון, " מי יודע את
דרכי אלוהים, הרואה את  כל מעשי האדם.."
"מלך תהיה?  מלך שוטים  בפורים, המלך מושון, הבה נשים על ראשו
כתר!"
תוך קריאות לעג החלו אחיו לחבות בראשו בכפות עץ שבידיהם.
"הפסיקו מיד! מה אתם עושים למושון המסכן?" קרא אביהם.
"אנו מנסים להכניס לו קצת שכל, שאלוהים שכח לתת לו!  ענו לו
בעליצות.
"טועים  אתם ילדים", ענה להם האב, "אלוהים נתן לו שכל, כמו
לכולם, אלא שהוא פשוט אינו משתמש בו, כמו כולם".
אך  מושון לא השתנה. לילד אחד שרעה את הצאן והתהלך יחף בין
הקוצים הדוקרניים ואבנים חדות, מסר  את נעליו הטובות, שקיבל
לראש השנה, והוא בעצמו התהלך בנעליו הישנות וקרועות. לאחר מסר
את ארוחת הבוקר שלו והוא בעצמו רעב, אך הוא לא הצטער. פניו
הביעו שמחה למראה הרעב ששבע וילד, שרעד מקור, והתחמם בכותנתו
החמה. מה פלא, שמעשים אלה הדירו את שנתם מעיני הוריו, שדאגו
לעתידו של ילדם. ברור היה להם, שכאשר יגדל ויהיה עצמאי יהיה לו
רע בעולם, שבו כולם פקחים וערמומיים, ושלעולם לא יגיע לשום
דבר. אפילו אחיו הקרובים לו, היו משיגים ממנו כל דבר, שאבא נתן
לו ביום הולדתו, ואחר כך לועגים לו. אך מאום לא עזר לו. מושון
האמין לכל אדם, כמו באלוהים וכל זר ומכר בכל הזדמנות היו מרמים
אותו ואחר כך מספרים בקולי-קולות בדיחות על טיפשותו של "מושון
הטיפשון", שנתן להם חינם, כל מה שרצו.
לפעמים לא יכול היה האב להתאפק והיה מצליף בו בגורתו או  שסתם
הכניס לו מכות, אך דבר  אחד לא הכניס לו. שכל. מושון נולד
ונשאר טיפשון ושום כלום לא יכול היה לשנות אותו.
החליטו הוריו לבודד אותו מהסביבה וציוו עליו להישאר בבית
ולשמור עליו, אך השמירה הזאת עלתה להם תמיד ביוקר. פעם בעודו
מושון "שומר על הבית", הופיע אדם עני, בלוי וקרוע, רגליו
שדשדשו בתוך הבוץ היו כחולות מהקור ופניו נפולים מרעב. ביקש
העני כוס מים חמים וקצת להינפש בקורת הבית. מראהו של המסכן
זעזע את הנער טוב-לב, וכאשר החל לגולל לפניו את כל הצרות
והתלאות שפגעו בו, שכח מושון את כל התורה שאביו הרביץ לו
בחגורתו ובאגרופיו. כל אזהרותיו על על כל מיני רמאים, המנצלים
טוב לב של תמימים, היו כלא היו. הנה לפניו אדם סובל ומסכן, ומן
ההכרח להלביש אותו. נטל מושון מתוך  הארון את כותנתו הטובה של
אביו, אדרתו, נעליו, כובע פרווה - הכל נתן לו. הוא חימם את
הארוחה שהייתה מוכנה על התנור והאכיל את הרעב, שכילה את כל
הקערה. ובסוף  לאחר שידע היכן כספי אביו, מסר לו את כל המטבעות
ורק השאיר שתי אגורות.
מלובש היטב מראשו ועד רגליו, שבע מהארוחה הדשנה, יצא העני
בברכו את הנער באלף ברכות וכאשר התרחק מהבית פרץ בצחוק רם. האם
צחק מרוב אושר או שמא לעג לנער התמים?
לפנות ערב שבו  בני המשפחה הביתה ומושון סיפר להם בשמחה, מה
עשה בשעת העדרם. ניגש האב אל הארון וכאשר נוכח, שאמנם לא הלצה
טיפשית זאת בפי מושון, התמלא זעם כה רב, שאף האם לא יכלה לעצור
בעדו. הוא תפס את מושון ובלי רחמים החל לדוש אותו בכל חלקי
הגוף.
"לך לך טיפש מביתי" צעק תוך חימה שפוכה, "לך לך לאן שרגליך
תשאנה אותך, תמות מרעב, אני אינני רוצה לדעת אותך. אם תעיז
להראות עוד את פרצופך  הטיפש בתוך הכפר, אשבור את מקלי עליך,
לך לך, שהעולם שכל כך ריחמת עליו, יפרנס אותך!"
                                   ב
כאשר יצא מושון מהבית, ריחמה עליו אמו וזרקה לו דרך החלון שתי
אגורות, שהוא השאיר. מזכרת מהבית. שמא הן יביאו לו מזל?  נטל
אותן מושון המסכן והחל צועד בדרך מהכפר, כשרגליו  שוקעות בתוך
בוץ דביק. ומה יכול היה  לעשות? אביו, גם  לו נשק את כפות
רגליו, לא רצה לשמוע דבר ורק צעק בלי הרף: "לך לך מכאן, טיפש!"
יירגע אביו, חשב לו מושון, ירחם עליו ויסלח לו. כך גם חשבה
אמו. אך הפעם היה האב איתן בהחלטתו ואמר:
"עתה יצטרך בעצמו לדאוג לעניינים שלו. החיים אינם רק מתנות
לעניים וטוב לב. אם יישאר אצלנו, ירושש אותנו וכלום לא יהיה
ממנו.. יישאר " מושון טיפשון", כפי שקוראים לו כולם בכפר. ילמד
מה טיבו של העולם וכאשר יקבל שכל, ישוב אחר אלינו".
יצא מושון הטיפשון לדרך והלך לאן שרגליו נשאו אותו. עדיין לא
התרחק מהכפר, כאשר פגש את אברם:
"לאן זה טיפשון?"
"אני הולך לעולם הרחב. אבינו התרגז עלי, הרביץ לי כהוגן וציווה
עלי להסתלק, שלא יראה אותי עוד."
צחק אברם הבכור ואמר:
"טוב עשה אבינו, שגירש אותך, כי טיפש אתה. אם תקבל קצת שכל,
תוכל לחזור הביתה!"
התרחק קצת מושון והנה נדב, אחיו השני, יושב בצל העץ ושואל
אותו:
"לאן זה?"
"לעולם הגדול, כי אבי גירש אותי!"
"דרך צלחה, מושון טיפשון, פחות פה אחד  על יד השולחן - ליתר
אוכל מצוין! נראה אותך, מי ייתן לך אוכל חינם, כמו שקיבלת
בביתנו. בלי כסף, חביבי, מתים בעולם הזה!"
"אכן קיבלתי לדרך  שתי אגורות!"  גילה מושון.
"שתי אגורות ? אני לא הייתי נותן לך גם פרוטה שחוקה. לתת כסף
לטיפש, כאילו זרקת אותו לאש. נו, שלום לך, עוד תדביק אותי
בטיפשותך!"
לאחר שנפרד בצורה כה נלבבת ממשפחתו, לא נותר לו עוד מאומה בכפר
ובצעדים מהירים יצא לדרך הבלתי ידועה. הוא היה  רעב, קצת עצוב
היה לו ללא משפחה, אך הוא  בטח באלוהים. " את מי שאלוהים ברא -
לא ייעשה לו כל רע". שממה נוראה קיבלה את פניו. הלך ןהלך בדרך
שנמשכה לאין קץ, ללא סימן של חיים. ולפתע ראה אדם הולך מולו.
על כתפיו נשא שק ובתוכו התרוצץ משהו חי.
"אלוהים בעזרך!" ברך אותו מושון, "ומה זה תשא אישי הטוב בתוך
השק?"
נעמד האיש:
"מי אתה, שתקרא לי טוב?" נהם בקול נרגז, "איש טוב פירושו: טיפש
ואני אינני כזה. אני נושא בתוך השק חתול שחור ואני הולך להטביע
אותו. הרשע הזה במקום לצוד עכברים, שלשם מזאת נברא, היה שותה
את החלב שלי ומציץ לכל קדרה. עכשיו אקשור לו אבן אל הצוואר
וילך לשתות מים, במקום חלב!"
באומרו זאת הראה למושון את ראשו של החתול. היה זה יצור כה
נחמד, שחור ומבריק, עם עיניים גדולות זוהרות ופה קטן וורוד,
שצער רב תקף את מושון, על שיצור  כה חמוד צריך למות מות כה
אכזרי:
"איך אפשר להרוג חתולון כה יפה?" קרא מושון, "שמא תיתן לי
אותו, במקום להטביע אותו. אני  אטול אותו, אטפל בו ואתה
תחסוך, נוסף על מצווה  -טרחה ללכת אל הנחל."
"ככה פשוט, תיקח  אותו חינם אין כסף?" צחק האיכר, "לא חבוב,
אני אינני נוהג לתת שום דבר חינם ובפרט חתול כזה נחמד. זוכר
אני שלפני  שבוע נתתי לשכן  ששתה יחד אתי -בקבוק בראש. לא
עשיתי זאת חינם, הו, לא.. לא אצלי..מוטב להטביע אותו, מאשר לתת
חינם. אני עלול עוד להתרגל למנהג טיפשי זה..אין חינם ודי!"
"הייתי משלם לך" אמר מושון, "אבל כל הוני כולל  שתי אגורות,
שאותן קיבלתי למחייה. שמא תואיל לקבל אגורה אחת? הריני חייב
להציל את חייו."
הירהר רגע האיכר, הניע פעמיים את כתפיו הרחבות, גירד את פדחתו,
סימן שהוא חושב ולבסוף לקח אגורה ומסר לו את החתול.
הלך לו  "מושון הטיפשון" שמח בנפשו, כי הצליח להציל חיי יצור,
שאלוהים ברא אותו. גם החתול הבין כנראה, את גודל מעשהו של
מושון, כי הוא התרפק אליו בלי הרף ונהם בחביבות. היה לו למושון
רבע כיכר לחם בכיס ורצה לאכול, אך מיד עלה בדעתו, שגם החתול
שלו בוודאי רעב ומיד החליט, שהוא מושון יסתדר איכשהו בלי לחם.
שבר הנער את הלחם לשניים, פורר אותו והאכיל את החתול, אשר אכל
בתאבון מידי ידידו ובעודו על ידיו של מושון- נרדם.      
עדיין לא התרחק מושון מאה צעדים ממקום, שבו פגש את האיכר עם
החתול, והנה שוב אדם הנושא שק ובשק, כמו קודם מפרפר משהו.
"אלוהים בעזרך, אישי", ברך אותו מושון, "ומה סוג הסחורה אתה
נושא בתוך השק ?"
"סחורה?" ענה האיש, "לא, זאת לא סחורה, זה לא חזיר שמן ולא
אווז מפוטם ואף לא גדי קטן. סתם כלב בן כלב, כפוי טובה. אני
נותן לו לאכול והוא במקום לשמור, טורף לי את הפרגיות, כמו שועל
נבזה, נובח בלי הרף ומילל בלילה. עתה אקשור לו אבן לצווארו
והמים סוף סוף ישתיקו אותו!"
באומרו זאת הראה למושון את הכלב, אשר נראה בעיניו ככליל היופי.
הכלב שלא היה כלל טיפש, הביט על מושון במבט כזה, כאילו ביקש
ממנו, שיציל את חייו. ומה פלא, שרחמים לאין קץ נכמרו בלבו של
מושון?
"אנא, תן לי את הכלב!" פנה אל האיכר.
"מה, חינם? ועורו לא שווה כלום? הבורסקי יצבע אותו וימכור כשל
שועל, תראה רק את הפרווה שלו. מה תיתן לי, אם אתן לך אותו?"
"נותרה לי רק אגורה אחת" ענה מושון, "וזה הכל שיש לי בכיס.."
"נו, מה אעשה אתך" צחק האיש, "אצטרך להפסיד. תן מהר  את
האגורה, אחרת אטביע מיד את הכלב או שפשוט באבן אגמור אתו."
שילם מושון את הכסף האחרון והאיכר  מסר לו את הכלב. התרחק
האיש, כשצחוק פרוע מרעיד את גופו. זה זמן רב לא ראה טיפש, כמו
נער זה, שמוכן לשלם כסף בעד כלבים, שצריך להשליך אותם לנהר, כי
הם לא שווים מאומה. אבל "מושון
הטיפשון" לא כעס עליו כלל וכלל.
הודה לו הכלב, קפץ עליו, ליקק את ידיו, נבח בשמחה ונצמד אל
רגליו. חשב מושון, שהכלב רעב, כי האיש בוודאי לא האכיל אותו,
בטרם יצא להטביע אותו, הוציא את הלחם הנותר, פורר אותו והאכיל
את הכלב. וכך עם חתול , שנימנם על ידיו ועם הכלב, שהתרוצץ ליד
רגליו, המשיך ללכת.
הרעב הציק לו מאוד והבטן התפללה בקול רם לאוכל. השמש נטה לערוב
ובכל הסביבה  לא נראה זכר לפונדק ואיש לא חשב להגיש לו קערה עם
אוכל חם. מה לעשות? מחר יהיו גם החתול והכלב רעבים ומה יתן
להם?  וכאן כאילו  במדבר.. אפילו לא עץ פרי ואף לא מקום להניח
בו את הראש. אך מיד התאושש.
"האם אין במקום זה אלוהים? והוא בוודאי ידאג ליצוריו" כך חשב.
הביט  הנער על הכלב, והוא כאילו הבין אותו, קם ולפתע, משך באפו
ימינה ושמאלה, כאילו הרגיש במשהו, החל להריח את האוויר, הריח
את האדמה ופתאום החל לחפור בה בכפותיו. כפותיו נעו במרץ
ובמהירות, פיזרו רגבים לכל הצדדים, לשונו הארוכה השתרבבה
החוצה, עד שלא  יכול היה עודי, התעייף והתיישב על יד החפירה.
ניגש אליו החתול ואף הוא רצה לעזור לו בחפירה, אך הכלב נהם
בזעם וגער בו: אל תפריע, זאת היא עבודה שלי וכאן רק אני
אחראי!" ומיד קם ובמרץ מחודש המשיך לחפור בתוך האדמה. הוא
העמיק יותר ויותר, כשכל הזמן הוא דוחף את אפו לתוך האדמה, נובח
בעליזות ועיניו פונות בלי הרף אל מושון וכשלא הגיב הנער, המשיך
לחפור.
"מה עושה הכלב הזה?" הרהר מושון, "ברור שהוא אינו משחק. כלב זה
לא נועד למשחקים ולשובבות. אין זאת כי הוא הרגיש במשהו.."
לפתע דחף הכלב בכל כוחו את אפו לתוך הבור, הריח את המקום,
התרומם, התעטש בקול רם, התנער  מהאדמה, שכיסתה את פרוותו והחל
לנבוח בלי הפסקה, כאילו רצה להראות למושון את המקום. התרומם
מושון, ניגש אל הבור, התכופף והתבונן. הסתכל פעם ועוד פעם אחת,
והנה משהו מבריק מונח בתוך הבור. הכניס מושון את ידו עמוק,
עמוק, הסיר רגב אחד, השליך אבן, שכיסתה במקצת את המבריק
והוציא..טבעת. טבעת גדולה וזוהרת, קצת מלוכלכת באדמה. אף פעם
בחייו לא ראה מושון טבעת כזאת. כבדה. כולה מזהב טהור ובאמצע
הטבעת קבועה אבן מוזרה, כמו עין אדם, המביטה
וזוהרת בשלל צבעים. החל מושון לשפשף אותה, לנקות אותה ואותו
הזמן חשב:
"אמנם הטבעת יפה ובוודאי יקרה, אך מה לי מהטבעת, אם אין בסביבה
פונדק, שבו אוכל לאכול  ארוחת ערב. לו היה כאן פונדק, יכולתי
בתמורה לטבעת זאת לקבל אוכל טוב ואף להאכיל את הכלב
והחתול.."
רק עבר הרהור זה בראשו והנה..לא יאומן כי יסופר, כי הנה הוא
עומד בפתחו שח פונדק נהדר, הכלב והחתול על ידו. אחד נובח
בעליזות והשני נוהם בשמחה ומיד נכנסו השניים, כשזנבותיהם
מורמים בגאווה מעלה-מעלה, דרך פרוזדור יפה לחדק מפואר.
ובעקבותיהם - ידידם הגדול מושון. איש לא נראה בתוך האלם, אך
השולחן, מכוסה מפה צחורה, כאילו הוכן לכבוד האורחים המכובדים.
ועל השולחן ארוחת ערב כה עשירה, שהייתה מספיקה לשני בני מלכים
ועוד היה נשאר לעשרות משרתים שלהם. קערה מלאה תפוחי אדמה עם
שמנת וגבינה, לחם טרי, ישר מהתנור, חמאה, עוף  שלם, מים בכד,
שיכר, דבש וקערה עגולה ועמוקה, מלאה חלב חמים. קערה אחרת מלאה
הייתה עד אפס  מקום  בעצמות טעימות, ועליהן נתחי  בשר שמן
וטוב, תאווה לשיני כל כלב..
מבלי לחשוב הרבה, התיישב מושון על יד השולחן ויחד עם שני חבריו
ניגש לחיסול הארוחה.. אכל מושון ואכל בעד כל הזמן, שלא הספיק
לאכול, נח קצת, התיר את אבזם  החגורה ושוב המשיך לאכול
ובהפסקות הודה לאלוהים בע' הטבעת הנפלאה, כי אף על פי כן, כי
קראו לו "מושון טיפשון", הבין, שהכל בא לו בזכות טבעת הקסם. אף
הכלב והחתול, שהיו מורעבים במשך חודשים, כילו את הכל שבתוך
הקערות, שמושון הגיש להם, ואחרי שהקערות שלהם היו  כבר לגמרי
נקיות ומלוקקות, לא התביישו להביט על מושון ולבקש את מה
/הותיר: עצמות, גבינה, חלב ואף פרוסות לחם טרי, מרוחות בחמאה
צהובה.
כל משרתים לא נראו בחדר, אך לא היה צורך לדאוג לכלים, כי כל
הקערות והצלחות, מיד אחרי שנתרוקנו,
נעלמו בעצמן מהשולחן ובכל מקום, שמושון הניח אותן.
לאחר שאכל לשובע ושתה לרוויה, נתקף מושון חשק רב לישון. הגוף
שלא היה רגיל לתלאות הדרך הארוכה והקשה, זקוק היה באופן דחוף
למנוחה. ברצון רב היה משתרע על הרצפה, כפי שהיה רגיל ועוצם את
עיניו, אך הנה נראתה בחדר הסמוך מיטה מוצעת, סדין לבן ומגוהץ,
כרית רכה ושמיכת צמר חמה ורחבה. על המיטה מונחים היו על כסא
בגדים חדשים, יפים, שלמחרת  יכול היה ללבוש. הודה מושון
לאלוהים, עלה על המיטה, התכסה בשמיכה החמה ומיד נרדם. ועל ידו,
לרגליו שכבו באחווה על השמיכה הרכה והחמה  החתול והכלב.
כמה זמן ישן, לא ידע, אך כאשר פקח את עיניו, ראה והנה השמש
עלתה כבר למרומי השמיים.החתול התרחץ כבר מזמן והכלב ישב
למרגלות המיטה, מוכן כל רגע לברך את  אדוניו בנביחה עליזה.
קפץ מושון מהמיטה, רחץ את גופו ולאחר שלבש את בגדיו החדשים,
בקושי הכיר את עצמו. על הקיר היה ראי גדול, שבו ראה מושון בחור
יפה להפליא, הדומה, כמו שתי טיפות מים לבן המלך או נסיך
מהאגדה..כה יפה במשך הלילה. רק התלבש ומיד חשב, שכדאי לכל מקרה
שיבוא  לאכול משהו, כי מי יודע, כמה זמן ישלוט עוד הקסם של
הטבעת ? רק חשב וכבר ראה בחדר האוכל שולחן ערוך וריח הדייסה
החמה גירה את אפו בכוח כזה, עד שבקושי חיכה לחתול ולכלב,
שקיבלו את מנות שלהם. אכל מושון ואכל, עד שגמר. ואז התחיל
לחשוב. ומה הלאה ? הפונדק אמנם מפואר והמיטה נוחה, אבל לשבת
בלי  הרף בפונדק הבודד, מבלי שאפשר לדבר עם מישהו או להזמינו
לארוחה, זה בהחלט לא תענוג. פשוט משעמם..
"צריך להמשיך בדרך, שהלכתי.." הרהר מושון.
הוא שפשף את הטבעת ובין רגע ניצב על הדרך, הוא והחתול והכלב.
ורק שהדרך שעליה ניצב הייתה שונה מהקודמת. כביש רחב ידיים
ומשני צדדיו שורות עצים רמים, שבענפיהם  שרו אלפי ציפורים.
ובצידי הכביש השתרעו חלקות אדמה פוריות, נוף נהדר, תאווה
לעיניים ולאוזניים. בשדות התרוצצו המוני אנשים, ששרו. מרכבות
זהב דהרו  בכביש , שבצדדיו נראו אחוזות, ארמונות  וכפרים
צבועים בצבעי קשת ססגוניים. הלך לו מושון בצל העצים, לאט לאט,
מבלי  למהר והתבונן בסביבה. לפניו רץ הכלב, מנפנף בזנבו, כמו
בדגל ואחריו החתול, לא פחות שמח..
היות ומושון לא שכח בצאתו מהפונדק למלא את כיסיו בפרוסות לחם
מרוחות בחמאה וגבינה, נתחי בשר וכל דבר  שאפשר היה לארוז בתוך
מפיות עדינות, אך גדולות, לא הזדקק עתה לשירותי הפונדק. הוא
התיישב בצל אחד העצים ופתח בסעודה, מבלי לשכוח את ידידיו
הנאמנים. בא הערב והיה  צורך לחשוב על לינה. הוא התקרב לכפר
גדול מאוד, הדומה כמעט לעיירה. במרכז הכפר היה שוק וסביבו
התפזרו כל הבתים.
כשנכנס מושון לכפר, מצא בכיכר השוק אסיפת-עם גדולה. במרכז
ניצבו רוכבים על סוסיהם וקראו משהו  בקול רם מתוך מגילה ארוכה.
מיד ניכר היה, שנשלחו מטעם השלטון, כי היו לבו/ים מדים
צבעוניים, שעליהם
היו רקומים כל מיני סמלים. מהמגבעות שלהם נשתלשלו נוצות
ארוכות, הכל כפי שראה פעם באחד הספרים המצויירים, שאת תוכנם לא
הבין. אחד מהם הרים חצוצרת זהב ארוכה וצרה ותקע בה תקיעה
ארוכה, כדי
שכל העם יתאסף..
אך הטרם פתח הכרוז את פיו, ניכר היה על פני הנאספים, שהם
מודאגים מאוד ושכמעט כל אחד יודע, על מה ידובר. היו כאלה,
שספקו ידיים מתוך יאוש ונשים בלי בושה הזילו דמעות ומילאו את
הרחבה בבכי מר וקולני. האיש שישב על הסוס הלבן, אחז במגילה
וקרא בקול רם וחגיגי:
"בשם המלך  מתושלח החמישה עשר, המושל הרם על כל ארצות  פה
ונסיכויות שם, אדוננו הגדול, שליט  טרם וטרם.. מודיעים אנו לכל
הנתינים הנאמנים, שאסון גדול ירד על מדינתנו  האוהבת שלום. יען
השכן העצום והשפל, המלך  בומבאראסה, שליט הר האימים, יוצא עם
צבאותיו הברבריים נגד מלכנו האהוב מתושלח חמישה עשר וברצונו
לכבוש את כל הארץ ולהשמיד אותה עד היסוד. מי הגיבור, שיעיז
לצאת נגד המלך בומבאראסה ויציל את ארצנו מכליה, מבטיח לו מלכנו
הטוב את בתו היחידה, היפה בנשים, נסיכה גאוותנה ואחרי מותו את
כתר המדינה!"
רק שמע את הדברים מושון ומיד שאל את אחד האיכרים, שעמד על ידו,
מהי הדרך הקצרה ביותר לעיר הבירה, שנשקפת לה סכנת כיבוש מהיר
ואכזרי והיכן הם עכשיו צבאותיו של האויב.
ענה לו מיד אחד מאנשי החצר, שהמלך בומבאראסה ניצב כבר עם
צבאותיו במרחק חצי יום מהבירה ומכאן לשם -מרחק של יום הליכה.
ראה מושון, שלא נותר לו זמן רב והחל לשפשף את הטבעת ולדרוש, כי
מיד יתאסף לפקודתו צבא של שתי רבבות חיילים, כדי להכות את
אויבי המלך מתושלח החמישה עשר. ברור היה לו, שהוא יהיה חתנה
של הנסיכה גאוותנה ואחרי מות המלך יתיישב  לו על כס המלכות
וישלוט בשקט ובשלווה בעזרת החתול והכלב וטבעת  הפלאים.
עודו משפשף את הטבעת והנה הוא יושב על גבו של סוס אציל ואביר,
כולו מכוסה שריון קשקשים ומכל הצדדים נוהרים אליו מחנות צבא
ושלושה רמטכ"לים אצים אליו, כדי לקבל ממנו פקודה, איך, מתי
ומה?
יצא מושון תוך קריאות גיל של כל העם, המברך את חייליו ומי'
התחיל לחלק פקודות לימין ולשמאל: למהר! לצאת ולהכות את
בומבאראסה, שפתח במצור העיר. החצוצרות הריעו בעליזות, התופים
נתנו קצב לצועדים קדימה, שאחזו בידיהם רמחים ארוכים וחדים ועל
מותניהם  חרבות חדות. מושון בעצמו פתח בדהירה מהירה, כשאחריו
דוהרים הרמטכ"לים והגנרלים  וסתם קצינים. ואחריהם זרם בלתי
פוסק של פרשים, שקסדותיהם נצצו בקרני השמש השוקעת. מושון מיהר
כל כך, ששכח אפילו את החתול ואת הכלב, אבל הם לא  פיגרו אחריו
אף בצעד אח', כאילו כנפיים נוספו לרגליהם.
בטרם האיר השחר, עמד כבר צבאו של מושון, המפקד האמיץ, מתחת
לחומות הבירה הסגורה והמסוגרת. יען, המלך מתושלח החמישה עשר,
שלרשותו עמדו אנשים מעטים, נעל את כל השערים וסגר  את עצמו
בחדר הנסתר ביותר. בומבאראסה, בידעו זאת, אכל לו בשקט ארוחת
בוקר, הוא וכל חייליו, כי לא היה לו מה למהר..יאכלו החיילים
ואחר כך במרץ מחודש יפתחו בהתקפה ו"צ'יק- צ'אק"  יגישו לו את
העיר על מגש הכסף.
לפתע קרה דבר, שאיש לא חלם עליו לפני שבוע. לא בומבאראסה, שידע
שלמלך מתושלח אין חיילים, לא הפרשנים הצבאיים, היודעים הכל, לא
כל תושבי ארץ פה  ונסיכות שם, ואפילו לא מושון, שעוד לפני שבוע
היה ידוע כ"מושון טיפשון" וספג מכות נאמנות מאחיו הגדולים
והפקחים. כמו  ברק פגע מושון, יחד עם שלושת הרמטכ"לים בחיילי
בומבאראסה.
מה שהיה אז, לא אוכל לתאר, בקושי יתאר זאת פעם אחרי מאות שנים,
הסופר הגדול ביותר, הכותב רומנים היסטוריים ושאפשר לראות אותו
כל ערב, כשהוא יושב בבית-הקפה ולוגם 'אספרסו'. השדות נתכסו
במאות הרוגים ובומבאראסה בעצמו הציל בקושי את חייו, לאחר
שהתחפש לאישה זקנה ומכוערת.. לאחר הניצחון המזהיר, חנה "המפקד
מוש" עם כל צבאותיו על י' חומות עיר הבירה, שלח את שלושת
הרמטכ"לים אל המלך, כדי שיודיעו לו על הניצחון על האויב ( המלך
שהסתתר בחדר הנסתר ביותר, לא ידע מאומה על תוצאות הקרב)
וידרשו את ידה של הנסיכה גאוותנה, כפי שהובטח לו על ידי המלך.
יצא מיד המלך מתושלח החמישה עשר על סוסו השקט והזקן לקראת חתנו
הגיבור. המלך שהיה זקן ואיש נמוך, ישב בקושי על סוסו, כשהכתר
הגדול והכבד  נשמט לו  כל פעם מהמצח על האף..
קיבל "המפקד מוש הגיבור" את פניו על יד אוהלו, המקושט בכל דגלי
המלך בומבאראסה המובס. התחבקו השניים והתנשקו לפי הנוהג המקובל
שלוש פעמים ואחר כך הסיר המלך מתושלח את הכתר הכבד מראשו, כי
היה לו נורא חם והוליך את הגיבור הנערץ לארמון, לבתו.
היא ניצבה על הגזוזטרה הנשקפת על כל הרחבה. הנסיכה היתה לבושה
בבגדי זהב וארגמן. היא חיכתה להם, כשראשה מורם למעלה, כאילו
חיפשה ציפורים בשמים. כה גאה  ויחידה היתה בת המלך..
המלך, שהיה איש טוב לב, השליך את הכתר הכבד לארגז, הסיר את
בגדי המלך הרשמיים שלו ולבש חלוק נוח, נעל נעלי בית ומיד ניגש
לסעוד ארוחת בוקר. כאן לא היה לו כל צורך להתהדר, הרי הוא היה
בתוך המשפחה שלו. עוד באותו הים נערכה החתונה, כשכל תושבי
הבירה צוהלים משמחה ושותים מתוך עשרות חביות יין, כיד המלך.
גם שלושת הרמטכ"לים נכחו בחתונה וכל אנשי הצבא, אך הם אכלו כל
כך הרבה ואחרי ששתו יותר מדי, נדמה היה להם, שהם נמצאים בארצו
של בומבאראסה האויב ולא בארצם, עד שהמלך מתושלח נאלץ היה לבקש
מחתנו הגיבור, כי יואיל לפזר את צבאותיו, פן ירוששו את כל
המדינות פה ושם.
הסכים "המפקד מוש הגיבור" ( שימו לב, איך עם שינוי דמותו של "
מושון הטיפשון" השתנה גם שמו והוא נקרא בשם קצר ונמרץ, כיאה
לגיבור צבאי: 'מוש!') לבקשתו של חותנו המלכותי, שפשף את הטבעת
ולמחרת לא היה כבר זכר  בעיר לרמטכ"לים, גנרלים ולצבאות ורק
הוא לבדו עם אישתו המלכותית, נסיכה גאוותנה.

                      ג
לא חלפו ימים רבים ומתושלח החמישה עשר הזקן, שאהב לאכול בלי
הרף,  גמר פעם ארוחת ערב חצי איל ושטף אותו בשני כדים של שיכר,
לא התעורר בבוא הבוקר. מלך האהוב נערכה לווייה מפוארת ואבל כבד
ירד על הבירה ועל כל ארצות פה ושם. ולאחר שתמו ימי האבל, הוכתר
המלך מוש הראשון, הגיבור הנערץ ומציל המולדת - למלך ומעתה החל
יחד עם אשתו, הנסיכה גאוותנה למשול.
גם לרגע קט לא עזבו את המלך החדש ידידיו החתול והכלב. לא פעם
גערה בהם המלכה, שהם מלכלכים את השטיחים היקרים ושריחם לא טוב
ובכלל ניסתה בכל הזדמנות להיפטר מהם. אל הם לא נעלבו ותמיד
ידעו להינצל מכל סכנה הנשקפת להם. נאמנותם לאדונם לא נתנה להם
להסתלק מהארמון. הם הבינו היטב, שעדיין לא הגיעה שעתם לעזוב את
המלך.
לא צריך להיות בעל דמיון עשיר, כדי לדעת איך המלך  מוש הראשון
משל. על אף תהפוכות הגורל, לא השתנה מושון ונשאר, כפי שהיה.
לבו הטוב בלי גבול  הדריך אותו כל יום ויום מה עליו לעשות, איך
להתנהג, כדי שכולם ידעו, שהוא מלך טוב. הוא התחיל את שלטונו
בכך, ששיחרר את העם העני והסובל מכל מסים ומכל עול כבד, ייסד
בתי חולים לעניים, שלא היה ביכולתם לשלם לרופאים טובים ובעד
תרופות יקרות, אך יעילות, הוא בנה בתי-מחסה לחסרי בית. ימים
שלמים בילה בחברתם של הכלב והחתול בחיפושיו אחרי עניים, בעלי
מום, אלמנות וחתומים, כדי לעזור להם, להאכילם ולהלבישם.
לא מצא הדבר הזה חן בעיני הנסיכה גאוותנה ועוד פחות בעיני
האדונים האצילים והעשירים, אשר עיקמו את חוטמיהם האדומים מיין,
על כי המלך לא שם לב  לחנופה שלהם, אינו מבזבז את כספי המדינה,
כיד המלך ורק מתמסר לאביונים.
החלו האדונים לועגים ל"מלך האביונים" ולרמוז לבת המלך, כי המלך
החדש הוא קצת מוזר וכנראה לא משובח ביותר, אם הוא מאוהב כל כך
בעם פשוט.
חרה הדבר לבת המלך מאוד מאוד, ואם גם אהבה את בעלה, שהוכיח את
עצמו ,כי הוא גבר כהלכה וכן  אמיץ לב, אך היא לא שכחה אף לרגע
קט, שמוצאה הוא ממשפחת מתושלחים הגדולה מצד אביה ומשפחת
יהיראלים מצד אמה ואציאלים מצד בן דודה, משפחה עתיקה בת אלף
שנים. החלה  הנסיכה גאוותנה לשאול את בעלה מה מוצאו הואר ומה
משפחתו ובכלל היכן אילן יוחסין שלו ? צחק רק מוש צחוק לבבי,
כמנהגו, ופיטר אותה בהא ובדא,  ועורר על ידי כך עוד יותר את
סקרנותה.
החלה בת המלך להחניף לו, להתחבב עליו, לשחק אהבה בלי גבול
והבטיחה לו, שאם אפילו היה איכר פשוט, אף על פי כן תאהב אותו
בכל לבה ותמיד תזכור, שהוא מוש  הגיבור בלי חת, הציל את מדינת
פה ושם מהמלך בומבאראסה האכזר. וכך קרה, שכאשר ישבו ערב אחד
בגינתם המלכותית והקשיבו לשירת זמירים, התחילה שוב גאוותנה
להתחנן לפניו ולהשביע אותו בכל  הקדוש לו, שיספר לה על ילדותו
ובכלל על חייו,
מהתחלה ועד  הסוף. הרי אשתו היא ואין לו מה לחשוש או אף
להתבייש. ואז גילה לה מושון טוב לבב הכל, שהיה בן איכר פשוט,
איך אחיו לעגו לו והתאכזרו בו ואיך גורש על ידי אביו מהבית
ואיך מצא את טבעת הקסמים. הוא גם לא הסתיר לפניה, היכן הוא
מחזיק את הטבעת ואיך צריך להשתמש בה.
הגילוי התמים של מושון זעזע עד עומק לבה את הנסיכה גאוותנה.
היא  שבמשך שנים לא הייתה מוכנה להיענות  לעשרות אצילים
ואבירים, שהתחרו ביניהם בדוקרב, שהיה  נגמר תמיד במותו של יריב
אחד ובכל זאת סרבה להיות אשתו, תוך חלום בלתי פוסק על אציל
יפה, מושלם, משובח, שווה לה במוצאו, היא גאוותנה  לא התנגדה,
כשבן איכרים פשוט חדר לתוך גופה האציל, בלי כל הקדמות
וחיזורים, כפי שנוהגים רבבות איכרים פשוטים עם נשותיהם
הכנועות. היא שתמיד מאסה לשמוע את הסיפורים של נשי החצר על
מטרונות אצילות ברומא הקדומה, שהיו מבקרות בקרקסאות, עולות על
המדרגות העליונות, שעליהם ישבו פשוטי העם והיו בוחרות מתוך
הצופים  גבר חסון, בעל גוף ושרירים, בור ועם הארץ, אך  בקי
בתורת סיפוק  נשים תאוותניות, מבלי דעת חילקה את מיטתה עם בן
איכרים פשוט, שהשתלט אף עליה בעזרת טבעת קסמים. דבר זה חרה לה
מאוד. היא לא נתנה לו להרגיש מאומה, היא המשיכה לשחק  רעיה
נאמנה ומאהבת טובה, אך יחד עם זאת החליטה להיפטר מבעלה נחות
דרגה, ויהי מה.
פעם כשמושון נרדם  תשוש בזרועותיה, מבלי לחשוש מאומה, הוציאה
בת המלך זרוע אחת מתחת לראשו. ביד אחת ליטפה את ראשו של הישן
ובשנייה  הוציאה לו בזריזות את הטבעת, שמה על אצבעה ומיד הביעה
משאלה, כי מוש יועבר למגדל רם באי בודד בלב הים הסוער ושם ישב
עד יום מותו ולא יראה לעולם לא אותה ולא את מלכותו.
וכאשר התעורר המלך מוש הראשון, מצא את עצמו, לפי פקודת אשתו,
כלוא במגדל. במקום במיטתו המפוארת שכב על הרצפה הקרה ולא רחוק
ממנו היתה מונחת קערה עם כמה חתיכות לחם יבש וכד מתכת עם מים.
וכאשר ראה, שהטבעת איננה, הבין מיד שאשתו בגדה בו. הוא עלה אל
הקומה העליונה, לראות היכן הוא נמצא והוא ראה סביבו רק ים
גדול, ירוק, סוער ובתוכו אי קטן, כמעט צוק פשוט, שגלי הים
התנפצו עליו  ושחפים לבנים, שקראו קריאות אימה ואבל למלך
הכלוא.
אך יותר מכל הצטער מושון על אבדן החתול והכלב, אשר לא היו אתו
יחד. אותו הזמן התרוצצו הכלב והחתול בכל הארמון, רצו, הריחו -
ולא ידעו מה אירע לו. ורק לאחר שראה הכלב את הטבעת על אצבעה של
בת המלך, הבין שהיא התפטרה בעורמה מאדוניו. מיד קרא לחתול
ושניהם החלו לרקום תוכנית, איך יוכלו לנקום את נקמתו של אדונם
הטוב ולשחרר אותו. ברור היה להם, שהם מוכרחים בכל מחיר להשיג
את טבעת הקסם ולהחזירה לאדונם האהוב.
חשב החתול על כל מיני תחבולות, שעליו לנקוט, כדי להשיג את
הטבעת. חשב וחשב ולפתע אורו עיניו. לא הרחק ממנו טייל לו
להנאתו זוג עכברים גדולים ושמנים. בלי כל  מורא ופחד.
"זהו זה" שיפשף לו החתול בהנאה את כפותיו הרכות, "הגיע הזמן
לסובב את הגלגל אחורה  ולהחזיר את סדרי בראשית. תושבי הארצות
פה ושם יכולים להעריץ את העכברים או לראות בהם בעלי חיים
קדושים, שאסור לנגוע בהם, כמו שבארץ הודו אסור לפגוע בפרה, אבל
אותנו החתולים לא מחייבת אמונה שלהם ובובסטיס, אלילת החתולים
הגדולה, שבמצרים בראה אותם, שנטרוף בכל הזדמנות את העכברים
המתועבים".
מה גדול היה הכבוד שרכשו תושבי פה ושם לעכברים, לומדים אנו
מהעובדה, שבאולם ההכתרה ניצב היה על עמוד גבוה עכבר זהב, שהוא
לפי המסורת העתיקה אחד מחמשת עכברי זהב, שהפלשתים שלחו לבני
ישראל, כדי לכפר את אלוהיהם.
אבל כל זה לא היה כלל וכלל איכפת לחתול, אשר מבלי להכריז על
מצב מלחמה, פתח בהתקפה רצחנית על עכברי הארמון, כדי להכריח
אותם לעזור לו להשיג את טבעת הקסמים. יחד עם הכלב, שעזר לו
בכל, היה משמיד בלי רחמים כל עכבר שיצא מתוך החור. העכברים
השמנים והמפונקים לא ידעו אפילו לרוץ או להסתתר בפינות  סתר.
וכאשר הגיעו כבר המים עד נפש, קראו העכברים לאסיפת חירום
במעמקי המרתף.
הם התחילו לדבר בבוא הערב, נאמו והתווכחו. כל עכבר נאם ארוכות,
מלים יפות ומסולסלות, שרק בתוך המילון אפשר למצוא אותן. כל אחד
יעץ ויעץ ובבוא הבוקר התברר, שלא החליטו שום דבר. למחרת קראו
שוב לאסיפה. הפעם  התחממה האווירה. לא חסר היה הרבה, שעכבר
ישוך בזנבו של רעהו, כה התווכחו. כל החבורה התפלגה לשתי
מפלגות: אחת דרשה להשיב מלחמה והשניה להיכנע בלי תנאים
מוקדמים. והמפלגה השלישית ניצבה באמצע, כדי לתווך ביו שתי
היריבות. כל המתווכים מתו על קידוש השם, כשניסו לשווא לעמוד
בין שני המחנות. ורק לאחר עשרה ימים, כאשר החתול התאכזר יותר
ויותר ועוד מעט עכבר לא יישאר,, החליטו לשלוח אליו משלחת..
החתול קיבל אותם, כשזנבו למעלה וציפורניו החדות הבריקו באימה
והודיע בקיצור נמרץ, שאפילו לא יחלמו על שלום ועל חיי לווה
בחצר, ושהוא יוסיף להשמיד ולטרוף אותם, עד..עד שהעכברים ישיגו
לו את הטבעת, שנמצאת אצל בת המלך. הוא גילה, שבלילה מחזיקה
הנסיכה את הטבעת בפה, כי אצבעותיה צרות והטבעת גדולה, והיא
פחדה, פן בשעת שינה תתגלגל לאיזו פינה נסתרת.
החליטו העכברים, כדי להציל את עמם מכלייה בטוחה, להתגנב לחדר
השינה של בת המלך ולחכות לרגע מתאים. העכברים, כידוע הם יצורים
נבונים ומחירי תפיסה. מיד המציא עכבר אחד 'פטנט', איך להשיג את
הטבעת. הוחלט לדגדג את הנסיכה גאוותנה, כדי שהטבעת תיפול מפיה.
החלו העכברים לדגדג אותה בזנבותיהם, בעדינות, בתקיפות ולא
הצליחו, אך בסוף עקב דיגדוג בלתי פוסק, פתחה הנסיכה את פיה
והטבעת נפלה על הרצפה. פה חיכה להם החתול והכלב, אשר תפס את
הטבעת. ציוץ עליז וממושך הודיע לשרידי העכברים, שהסכנה חלפה
ועם העכברים עתיק ימים -ניצל. בינתיים החל הכלב לגרד את הדלת,
עד שקמה המשרתת ונתנה להם לצאת.
עוד באותו  הלילה התגנבו הכלב והחתול מהארמון והעיר ורצו ישר
בכיוון לאי, בו כלוא היה אדונם האהוב. עד היום  מביעים חוקרים
רציניים כל מיני השערות, איך ידעו הכלב והחתול, היכן נמצא
האי. אבל עובדה היא, שהם רצו ישר אל חוף הים. רצו ורצו, עד
שרגליהם כשלו, כי מרחק רב היה מהארמון אל הים, אך סוף סוף
הגיעו אל החוף. אך איך יעברו את הים,שגליו האימתניים והסוערים
, אל המגדל שבאי הבודד ?
החתול לא ידע לשחות, הוא אפילו חשש להכניס כף רגלו אל מי הים,
אך הוא לא רצה להישאר, כי הוא היה בטוח, שבלעדיו לא יצלח הדבר.
ובכלל טובים השניים מאחד. בסופו של דבר החליטו, שהכלב ייקח את
החתול על הגב, והחתול יחזיק בפיו את הטבעת וכך יגיעו שניהם
לאי.
הם היו כבר בחצי הדרך אל האי, שנראה מרחוק, כאשר הכלב, שדאג כל
הזמן לשלום הטבעת, הרים את  ראשו גבוה מעל פני הגלים וקרא אל
החתול:      
"האם יש לך הטבעת?"
נענה החתול בראשו, שהן, אך הכלב שחשש משום מה לשלום הטבעת, קרא
עוד פעם בקול גדול:
"מדוע אינך עונה לי? האם יש לך הטבעת?"
התרגז החתול וצעק לו:
"בטח, שיש לי!" אך כאשר ענה לכלב, פתח את פיו והטבעת..והטבעת
נפלה אל תוך גלי הים. מפחד לא העיז החתול לגלות לכלב על האסון,
עד שהגיעו לאי. כאן פנה אליו הכלב:
"היכן הטבעת ? תן לי אותה!"
"צר לי מאוד", ענה לו החתול תוך יללה קורעת לב, "אך היא איננה.
אני החזקתי אותה בכל  כוחותי, אך כאשר שאלת אותי, פעם ופעמיים,
הייתי נאלץ לענות לך, פתחתי את פי ו...הטבעת נפלה לתוך גלי
הים."
חתול שכמוך! בוגד שפל !! כפוי טובה !!! עכשיו עשה כרצונך, הגן
על חייך העלובים בכל יכולתך, אך אני נשבע לך בקרברוס, הכלב רב
ראשים ועיניים, השומר על שערי מלכות המתים, שאם לא תשיג לי את
הטבעת, אשוך אותך עד מות ואשליך את גווייתך לדגים.. ואני בעצמי
אשב ובהתאבלי על אדוני היקר אמות מרעב!"
החתול המסכן לא ידע תכסיסים רבים ומתוחכמים, כי לא למד בבית
הספר הצבאי. הוא רק ידע לצוד עכברים. לכן החליט לנהוג כלפי
הדגים, כפי שנהג כלפי העכברים בארמון. מיד נעמד על שפת הים,
הוא אף העיז להכניס שתי כפות רגליו לתוך מי הים והתחיל להשמיד
בלי כל רחמים את בני דגה קטנים וגדולים.
רצה הגורל, שבמקום זה נהגו  הדגים במשך מאות שנים להטיל את  
ביציהם ועל אף ההרג, מתוך דאגה לדורות הבאים, היו מתקרבים אל
החוף. הרצח היה איום. אלפי גוויות התגוללו על החוף. אף דג לא
היה בטוח בחייו. יסודות ממלכת הים רעדו ואיימו להתמוטט. מיד
קראו הדגים לאסיפת רבתי, אך לא בדומה לאסיפת העכברים, התיישבו
דגי ענק, דרי הים השמנים על קרקעית הים ולא פתחו אץ פיהם (ספק,
אם הדגים בכלל יודעים לדבר), אלא החליטו מיד לשלוח משלחת אל
החתול. דגי רקק קטנים לא השתתפו בכלל באסיפה. הם נשמעו מיד, כי
בכלל  מי היום מתחשב בדגי רקק קטנים?

החתול חיכה להם כהר על חוף הים. שפמון זקן, שנבחר להיות שליח,
כי ימי חייו ממילא היו ספורים, פתח בנאום חגיגי, אך החתול, שבז
היה לכל השכלה, הפסיק אותו מיד:
"מה לי כאן דיבורים, צרצורים וסתם בירבורים? אין לי צורך לשמוע
אותך ובכלל ממתי דג  מדבר?  אתה תשמע  א ו ת י, ואני לא אדבר
הרבה", ילל  באיום, "אם לא תמצאו לי את הטבעת, כולכם תמותו!
אני ארוקן את הים כולו, כמו אמבטיה! לא אשאיר אפילו דג מלוח
לקינוח הסעודה! עשו מה שאתם רוצים, אחרת לא יהיה שלום. חייכם
לא יהיו חיים. שמעת? טבעת! ומה שיותר מהר!"
מיד ציוו הדגים הגדולים, שלא היה להם כל חשק לחפש בתוך הבוץ של
הקרקעית ולהתלכלך לעשרת אלפי דגיגים קטנים לסרוק כל מטר של
קרקעית ולחפש/ את הטבעת, כי אם לא.. עוד באותו היום מצא אותה
דג זהב קטן. השפמון הזקן נטל את הטבעת ומסר אותה לחתול.
השמחה הייתה גדולה. הכלב סלח לחתול ושוב היוו ידידים ותיקים,
אך בזאת לא תם עוד הדבר. רק עתה נפתחה העלילה והתחילו שעות
מתח. אמנם הייתה להם טבעת, אך איך יגיעו לתוך המגדל? לא היה בו
שום שער, כל פתח. חור הקטן ביותר לא נראה,  שדרכו אפשר היה
לחדור. חשבו וחשבו שניהם ובינתיים  החל החתול ללקק את כפות
רגליו, שטבל אותם בתוך הים. אמנם  טעמן היה מלוח ולא ערב לחכו
של החתול, אבל איך אפשר להתהלך  ברגליים רטובות.
לפתע התנבח הכלב  בקול נרגז:
"עד מתי תתעסק בקוסמטיקה זאת? מצאת לך בדיוק זמן מתאים. אדוננו
כלוא בתוך המגדל ואתה במקום למסור לו את הטבעת  מטפל  ברגליך.
אם כבר מדברים על רגליך, עזוב את הליקוק ותתחיל לטפס על המגדל
הארור הזה ואל תפסיק, עד שלא תמסור לאדוננו את הטבעת. התחל!"
היה משהו בקולו שהכלב, שהחתול אף פעם לא שמע. הוא קפץ מיד
וניגש אל המגדל. תקע את ציפורניו בקיר המגדל וצעד אחרי צעד החל
לעלות. מטפס החתול, מטפס, אוחז בציפורניו החדות באבנים
החלקות. כבר הגיע למחצית המגדל, ולפתע בגדו בו רגליו הרטובות
וצוננות. לפתע חש, שכוחותיו עזבו אותו ו..טרח..נפל ארצה! מאום
לא קרה לחתול, כי הרי ידוע שאיך זורקים חתול, תמיד ייפול על
רגליו. (אם אינך חבר  ב"כת השטן", אינני מציע לך לנסות לזרוק
חתול מהקומה השלישית או השנייה או בכלל!!)
הכלב שישב על הצוק  ועקב אחרי  'אקרובטיקה' של החתול, בראותו
שקרש ההצלה היחידי נכשל, נהם בזעם:
"מה אתה עושה הצגות? אתה מוכרח להגיע למעלה! אתה פשוט עצלן,
שאין לו  כל רצון להתאמץ. עתה נסה פעם השנייה ואם תעיז שוב
לקפוץ למטה, תרגיש את שיני, עלה!"
נח קצת החתול והחל  מחדש מטפס על הקיר  ושוב פעם נפל. אחז בו
הכלב בכעס  ועוד רגע היה טורף אותו בשיניו. אך מיד נמלך בדעתו,
שרק החתול מסוגל להגיע אל אדוניו.
"אנסה עוד פעם", נאנח החתול, רק תן לי קצת לנשום. אינני יודע
מה קרה לי, אבל רגליים שלי הן כאילו לא שלי. אני בטוח שזה בגלל
החזקתן הממושכת בתוך  המים ועוד מלוחים. בכלל לא שמעתי על
חתול כלשהו שמחזיק את רגליו במים. אני בטוח, שלו עורך  "הספר
ג'ינס" היה שומע עלי , היה מיד מכניס אותי לספרו, כחתול יוצא
דופן."
" גמרת כבר לפטפט, כמו חתול זקן, המתחמם על יד התנור. שחרר
אותי משטויות שלך  ובמקום זאת עשה, מה שמוטל עליך. אם אין לך
מוח, השתמש בציפורניך, שהטבע העניק לך. קדימה, אדוננו מחכה
לנו!"
ניגש החתול את החומה בפעם השלישית. הוא אחז היטב בציפורניו בכל
זיז, כל בליטה הזעירה ביותר. הוא ניסה כל אבן, בטרם יאחז בה
ובסוף  הגיע לראש דל.
אותו הרגע ישב מושון המסכן  על ספסל אבן והביט בגעגועים אל הים
הגועש, כשלפתע הופיע חתולו הנאמן, אשר נפל באין אונים לרגליו
ויחד אתו  התגלגלה טבעת הקסמים. הרים מושון את החתול, הניח
אותו על ברכיו, ליטף אותו בחיבה, גירד את אוזניו, עד שעורר בו
רוח החיים..
היות והישיבה  הממושכת במגדל  המבודד  החלישה מאוד את מושון
(רק לחם צר ומים),  שיפשף מיד את הטבעת והזמין פונדק עם ארוחה
מוכנה בשביל עצמו ובשביל הכלב  והחתול.. מיד נמצאו בפונדק
מפואר, בו היו כבר בפעם הראשונה, כאשר מושון עזב את הוריו. אך
לא די היה באוכל משביע, שתייה ושינה במיטה מפוארת. מן ההכרח
היה להחליט, מה לעשות בעתיד!
לאמר את האמת, לא היה למושון כל חשק לחזור לבת המלך, שבגדה בו
בצורה כה מחפירה, אף כי הוא אהב אותה מאוד. אי-לכך צר היה לו
על הממלכה, שנטש ובפרט  העניים , בעלי מום וכל המסכנים, שלא
יכלו להתקיים בלעדיו  
והיו זקוקים לו, למלך, בעל לב זהב!

                                          ד

יצא מושון בדרך  המוכרת לו וראה זה פלא, שוב התווסף המון רב
בשוק  הכפר וכל האנשים מודאגים ונאנחים.
"אנשים טובים, מה קרה לכם, כי כה תהיו מודאגים?" שאל מושון.
"הוי, אסון! אסון נורא ואיום!!" קרא ראש הכפר, "עתה לא יבוא
איש להצילנו מצרה. המלכה תגורש/ והממלכה תיפול. לא ידוע מה קרה
למלכנו האהוב מוש הראשון, שהיה אדון נבון וחזק. עתה כאשר הוא
איננו, נודע הדבר לבומבאראסה השפל והוא הולך בראש צבאו אל
הבירה. לאחר שיכבוש את העיר,  יצווה אותנו לדבר  בשפתו הבלתי
מובנת לנו, להתפלל אל אלים שלו וידרוש  שכולנו נפשוט את עורנו
ונהפוך לבומבאראסים!"
"בומבאראסה, אמרת?" התפלא מושון, "האם זה לא הברנש הלז, שאף על
פי שהוא איננו מגולח, ברח משדה הקרב מחופש לאישה זקנה ומכוערת?
האם לא למד לקח ממפלתו  המוחצת ? ומנין לו צבא?  הרי כל צבאו
הושמד!"
"הו, לו הכרת את בומבאראסה השפל, היית יודע מה טיבו של נחש
ערום, היודע להפוך כל מפלה המזה ביותר לניצחון מזהיר. כי מה
חשוב, שהוא  הוכה, כאשר כל עיתוני חסידיו כותבים על ניצחונו
המזהיר ? וצבאו? מה לו שצבאו הקודם הושמד ? הוא אינו יודע מה
זאת אלמנה ויתום. בשבילו למות בשדה הקרב היא מצווה וכל ההרוג -
קדוש!"
שמע זאת מושון.
הוא עדיין כעס על המלכה, זה נכון, אך מה אשמים כל תושבי      
  ממלכת פה ושם? ברור שבלי התערבותו יובלו כולם כצאן לטבח!
מיד  שיפשף את הטבעת ודרש שתי רבבות חיילים ושלושה רמטכ"לים,
גנרלים ואחריהם צבא רב. מושון קיבל את פני המסדר, כשהוא יושב
על סוס אציל ואביר, המכוסה כולו שריון. החצוצרות הריעו, התופים
תופפו, הדגלים הססגוניים  נעו והמלך מוש הראשון, גיבור העם יצא
בראש צבאו הנאמן  
ואמיץ להצלת עיר הבירה שלו.
ההפתעה הייתה מעל ומעבר. בחלומותיו  הנועזים ביותר לא היה
מסוגל בומבאראסה מסוגל  לדמיין לעצמו תמונה כה  בדיונית. הנה
המלך מוש, שלפי הידיעות הנאמנות של מרגליו ופרשניו הצבאיים מ ת
מזמן ( יש אומרים שהורעל על ידי בת המלך)  קם לתחייה, והוא
כאילו כלום לא קרה לו, דרוך כולו לקרב והצבא, שהתפזר ונפוץ לכל
הרוחות בארצות פה ושם, מתקדם ערוך, מסודר ובוטח במפקדו הגיבור.
מה פלא  שמבלי לחכות  לתוצאות הקרב, החל לברוח ובעקבותיו צבאו.
לא הייתה ברירה. החלו חיילי המלך מוש ברדיפה וקצצו בלי רחמים
באויב וגם בומבאראסה בעצמו ובכבודו נפל שדוד. הוא ושני בניו,
שסירבו להיכנע.
הביטה בת המלך דרך החלון שבארמונה ורעדה מפחד. אמנם האויב
נוצח, אך מנצחו, בעלה, המלך  מוש הראשון ירצה בוודאי, ובצדק
לנקום  בבוגדנית..טוב היה, לו ביקשה סליחה ואז אולי היה סולח
לה, אבל היא הנסיכה גאוותנה לא ידעה, איך מבקשים סליחה. המלה
"סליחה" לא הייתה מובנת לה בכלל. נסיכה גאוותנה וסליחה?
והמנצח נכנס כבר בכל הדר אל עיר הבירה שלו. גאוותנה נסתגרה
בחדרה, נפלה על הרצפה וחיכתה לגורל האכזר, לעונש המגיע לה. היא
הייתה בטוחה, שהמלך ישלח אותה לאותו האי הבודד, שבו בילה ימים
ארוכים, לאותו המגדל הרם בין גלי הים הסוערים. אך מושון היה
יותר מדי טוב, כדי לנקום בה בצורה כה אכזרית..סוף סוף לא היה
ממשפחת מתושלחים האצילה ואפילו לא מצאצאי יהיראל הגדול.
החצוצרות הריעו בחגיגיות ושער הארמון נפתח לרווחה. כל האדונים
והאצילים ואנשי החצר  השתטחו בתוך הבוץ, לרגלי המלך ועשו את
עצמם, כאילו הם שמחים נורא, שאדונם שב משדה הקרב ובכלל מהמקום,
שבו נעלם כה פתאום.
מבלי להוציא הגה מפיו, בלי כל דברי ברכה, כמקובל, ציווה המלך
מוש להוליכו אל אשתו. כאשר נעמד בפתח, שיחרר את מלוויו ואף
הגבירות המלוות תמיד את המלכה יצאו והשאירו את הזוג המלכותי
לבד.
"נו גאוותנה'לה מה תאמרי", פתח, "שוב הופעתי בדיוק בזמן
המתאים, להציל את הכתר שלך, נכון? היה לי נורא משעמם במקום
ההבראה, שאליו שלחת אותי -בלעדיך, אך אלוהים שלח לי את ידידי,
שהצילו אותי. אכן  בני כלבה יותר נאמנים ממך, אף כי אין להם על
צווארם תג האצילות. אך מה לעשות, למען העם נהיה נאלצים שוב
לחיות יחד. סוף סוף נשבעת לי נאמנות  ולא בקלות תוכלי להינתק
ממני. כל אדם בעל שכל היה אומר לי, שאני יכול להמשיך לחיות
אתך, כשאני חי בארמוני זה, ארמונו של המלך ואילו את תסתפקי
במרומי המגדל, מקום שהוא באמת מתאים לך..אבל אני אינני נקמן,
כי הנקמה  היא דבר שפל ולא נאה לי..אבל בלי עונש  אי אפשר,
מלכתי."
הרימה הנסיכה גאוותנה את ראשה הגאה והקשיבה בחרדה. מהו העונש
שהמציא לה בעלה?
"ראי, אמר, "אני הנני איכר פשוט.. מושון..סתם מושון. מאיכר
הייתי למלך ועובדה זאת לא אכחיש, אם ישאל אותי מישהו. את נישאת
לי ועכשיו את אשתי ועליך להישמע לי, כי אני מפרנס אותך ואני
מגן על חייך ולא חי בזכותך ולא בזכות חנפניך המנופחים, שלא
חורשים ולא זורעים ורק  גובים כספי זיעה ודם מעמלים מסכנים. אך
נעזוב את  העלוקות המוצצות דם ונשוב לעניינים שלנו. אכן זהו
העונש, שאני גוזר עליך..דבר שהוא מובן לכל אישה ישרה, מלבד
הנסיכה גאוותנה ממשפחת מתושלחים. מחר תצאי יחד אתי אל הורי
האיכרים, על מנת שכל העם ידע מה מוצאי, ושם בתוך הבקתה הקטנה
שלנו, בנוכחות כל אנשי החצר והאדונים המנופחים הללו, תשתחווי
לפניהם ותנשקי את  ידיהם המיובלות, כנהוג אצלנו בכפר, כשהכלה
מתקבלת למשפחת בעלה
ואז רק אז  אשכח הכל ואסלח לך. ואם הרצפה בביתנו תהיה מכוסה
בבוץ , אל תדאגי לשמלתך שהיא תתלכלך. אני אביט עליך כל הזמן
ואם תעיזי לעקם את פרצופך, אפסיק את ההצגה ואשלח אותך מיד
למקום, שאליו את שייכת, בהתאם לעשרת הדברות הקובעות: "מגדל תחת
מגדל".
חיבקה המלכה גאוותנה את רגלי בעלה, המלך מוש היקר מכל בני אדם[
והסכימה לכל.
ולמחרת, רק האיר השחר, שיפשף  מושון את הטבעת ודרש את הדרך
המוליכה אל בית הוריו. ראשונים רכבו על סוסים לבנים ואצילים
הוא, המלך מוש הראשון וגאוותנה, שניהם עטורים בכתרי זהב.
באדרות ארגמן  נהדרות ורק  שחזהו של המל הגיבור היה כולו מכוסה
בכוכבים נוצצים, מדליות וכל מיני אותות הצטיינות וכבוד,
שהגנרלים ונכבדי העם העניקו לו  כהבעה צנועה על פעליו
רבי-גונים לטובת העם וארצו. בין אלה התבלטה מדליה גדולה, עשויה
זהב טהור, שנשאה  את שמותו של המלך האהוב. במקורה נשאה את
דמותו של בומבאראסה המכוער, שהכין  כמה ארגזים מהן, כדי אחרי
כיבוש הבירה של  פה ושם להעניק אותה לגנרלים שלו. אחרי שנמצאו
הארגזים, הטיחו הצורפים את המתכת היקרה ויצקו את דמותו של המלך
מוש הראשון.
אחרי הזוג המלכותי רכבו אנשי החצר, מרכבות סגורות ופתוחות,
סוסים מקושטים ומכוסים בשטיחים יקרים, אצילים, אדונים, משמרות
לפניהם ואחריהם ובצידי הדרך ועוד ועוד. הפמליה המכובדת התקדמה
לאורך הדרך ולפתע  עבר בה אחד מאחי מושון, כשהבקר לפניו. מיד
נחפזו השומרים וגרשו במגלבים את הבקר מהדרך. לא הגיב האח,
וכאשר ראה את המלך מתקרב, השתחווה אפרקדן ונשק בפחד לאדמה,
שעליה דרכו רגלי המלך והגיבור המהולל. כך שכב בבגדו הקרוע,
מלוכלך מהאדמה, מפחד להרים את ראשו. נעצר המלך וצחק צחוק
לבבי:
"מה לך נדב, כי לא הכרת אותי? הרי אני מושון, אחיך מבטן
ומלידה, שרק בגלל טיפשותו עונד כתר המלכות, בו בזמן שאתה נדב,
בעל שכל רב, רועה בקר ומתפלש בבוץ למראה אחיך. קום ובוא אתנו,
הביתה!"
הייתה המלכה גאוותנה נאלצת לסבול, כי על ידה צועד איכר עלוב
ומלוכלך ואף השומרים, שבמדיהם הססגוניים התרוצצו בלי הרף, דמו
לכלבים צמאיי  דם, שקיבלו לפתע פקודה להשתתק ולא לפגוע
בקורבנם, שנקלע בדרכם.
עוד פסיעות אחדות והנה בא האח המבוגר אברם בעקבות שני סוסים
עלובים ורזים. מיד לאחר שראה את הפמליה המכובדת, הוריד מהדרך
את הסוסים ומבלי שיעיז להביט על מושון, נפל ארצה. עודו שוכב
ועיניו רואות את הנעליים האדומות, שחודן מורם, כמו הדק של פיל.
נעלי המלך! הן מתקרבות אל ראשו ולפתע נשמע קולו של המלך, אך
הקול נשמע לו מוכר מאוד:
"קום על רגליך! האם לא הכרת אותי? הרי אני אחיך, מושון! קום
ובוא אתנו!"
קם אברם, אך כשהוא כפוף וראשו רכון מתוך כבוד, גמגם, כששיניו
נוקשות:
"כבוד לי גדול, הוד מלכותו, אך אין זה נהוג לאיש פשוט, כמוני
ללכת בקרבת מלך. אנא הרשה לי ואצטרף להולכים בסוף התהלוכה!"
סוף סוף התקרבו אל פתח ביתם של הוריו. יצאו האב והאם להתבונן
בפמליה הנכבדה, אשר נעצרה ליד הבקתה שלהם. שניהם לא הכירו את
בנם, עד שפתח את פיו וכרע ברך לפניהם..
"ישלם לכם אלוהים, יקירי, על שגירשתם אותי מהבקתה שלכם, כי
לולא עשיתם זאת, לא הייתי מגיע לכס המלכות ולא הייתה לי הזכות
להגן על עמי ולהביס פעמיים את בומבאראסה הפראי. הייתי נשאר
מושון הטיפשון  בעולם השורץ פקחים ואכזריים. היודעת את אמי
היקרה,  שרק בזכות שתי האגורות שזרקת לי  לדרך הגעתי למה
שהגעתי. ויודעת את מה עשיתי עם שתי האגורות שנתת לי? מה כבר
יכול מושון לקנות בעד שתי אגורות?  אכן בעד אגורה אחת קניתי את
החתול הזה, שאיש אחד רצה להטביע אותו באגם ובעד האגורה השנייה
קניתי את הכלב הזה, שאת רואה אותו, שגם אותו רצה איכר אכזרי
להטביע, אך לא היה מוכן לתת לי אותו חינם. ובזכות חתול זה (
באומרו זאת התכופף וגירד בחיבה את אוזני החתול) והכלב  הזה (
אף אותו ליטף)  הייתי למלך ואני ניצב לפניכם  בריא ושלם, אבל
זה  יישאר רק בינינו סוד כמוס לתמיד, נכון, ידידי?"
מיד ענה לו , כשראשו וזנבו מורם מתוך גאווה הכלב: "האו! האו!"
ואף חתול  הרים בגאווה את זנבו והכריז בקול גדול: "מיאוו!"
"הורי היקרים, לולא  שלכתם אותי מביתכם לדרך הארוכה בין הקוצים
הגבוהים, המוליכה לכס המלכות, לא הייתי יכול לעזור לכם עתה,
כשהגיל מכריח אתכם להפסיק לעמול קשות ולנוח  ואף לאחי היקרים,
שלעולם לא אשכח את יחסם החביב אלי ועדיין מנסים בזיעת אפיים
להוציא פת לחם דלה מתוך האדמה הרזה. לכן אני מודה לכם בכל לבי
ובכל נפשי, על החסד שעשיתם עמי. הנה באתי אליכם, כדי להביע לכם
את אהבתי וכדי שכל העם יעניק לכם כבוד, שאתם ראויים לו.
והראשונה המבקשת להביע לכם כבוד, היא אישתי  הנסיכה גאוותנה
ממשפחת המתושלחים המפוארת. התקדמי  רעיתי היקרה ונהגי, כפי
שלימדתי אותך.
התקרבה הנסיכה גאוותנה וקדה קידה עמוקה, כפי שנהוג היה בחצר
המלך, אך כבר נשמע קולו המצווה של המלך:
"כרעי על הברכיים, אישה, ונשקי את ידי הורי, כפי שזה מקובל
בכפרנו!"  
באין ברירה כרעה המלכה גאוותנה ונשקה את הידיים הגרומות
והמיבלות של הורי מושון. פרצו הורים המאושרים בבכי, אך יותר
מהם בכתה המלכה, שגאוותה נשברה. רבות מנשי החצר, שהבינו  את
גודל  ההשפלה והזדהו עם כאבה של המלכה, פרצו אף הן בבכי. וכדי
להוסיף נופך למעמד החגיגי, קרא המלך:
"ראו, בני עמי, הנה המלכה גאוותנה מברכת  את הורי ואני, כדי
שלא אשכח, כי אף-על-פי, שהנני מלך של כל הארצות פה ושם, ראשית
כל הנני בן אדם, כמו כלל האנשים, וכדי שלבי לא יתמלא יוהרה
וגאווה, אשב על ידם, אף כי בגדיהם ישנים ופשוטים. כן, אלה הם
הורי המלך מוש הראשון ולהם רק להם תביעו תודה על שגידלו אותי.
כרעו כולכם סרך לפני הורי המלך!"
כאיש אחד כרעו כולם, רמטכ"לים, גנרלים, אנשי החצר לבושים מדי
הדר והמוני בני הכפר, שהתאספו מכל הסביבה, בעקבות הפמליה
המלכותית. הייתה דממת קודש. ולפתע אחד הרמטכ"לים, ותיק מלחמות,
שפצעיו רבו  מאותות ההצטיינות ושברכו הכאיבה לו מאוד, קם על
רגליו ובקול גדול קרא:
"יחי  מפקדנו הראשי, המלך מוש הראשון!"
ומיד קמו כולם על רגליהם וקראו שלוש פעמים:
"יחי! יחי! יחי!"
ואז נשמעה בתוך בני הכפר, שעמדו רכוני ראש קריאה:
"יחי מלכנו האהוב, החכם והמיטיב עמנו!"
והמלך חוש  יכול היה להישבע, שהקורא היה לא אחר, אלא אחיו אברם
'החכם'. וכל העם ענה לו מיד כהד:
:יחי מלכנו האהוב, החכם  והמיטיב עמנו!"
ואז הוסיפו אף אנשי החצר את קריאות שלהם, כגון: "תחי המלכה
גאוותנה!" ו"יחיו הורי מלכנו!" ולא היה סוף לקריאות.
וכדי שלא תתבטא  אהבתו  ותודה שרכש להוריו בקריאות סתם, הרים
המלך את ידו ומיד פסקו הקריאות. הביט סביבו וראה את אנשי החצר,
המחניפים לו, אך בינם וביו עצמם לועגים לאיש הכפר, שהיה למלך
ודואג אך ורק לעניים, פסחים ועיוורים ואינו חי חיי הוללות,
כנאה למלך ובני הכפר, שפעם מילאו  פיהם צחוק למראה "מושון
הטיפשון" ועכשיו  ניסו להתגמד, להתמזג עם האדמה שעליה עמדו, פן
יפגע בהם מבטו של המלך  הרם, שהיכה את בומבאראסה והוא חלילה
ייזכר בהם ובהלצות שהפיצו על חשבונם. לא,  מוש הראשון לא היה
טיפש והוא ידע את חובתו כלפי הוריו, שפשוט לא הבינו את טוב
ליבו. וכך אמר:
"ראיתם כולכם , איך חיים הורי המלך השולט על כל  המדינות פה
ושם ואף אחיו, המעבדים אדמה, שאינה  מוציאה  פרי, על אף עבודה
קשה שמשקיעים בה. תסכימו אתי, שהורי המלך והמקורבים לו זכאים
לחיות בתנאים יותר טובים, בדירה נאה יותר ומקורביו זכאים לקבל
חלקת אדמה, שכאשר יחרשו אותה ויזרעו בה, תיתן יבול יפה. השר
לבניינם והשר לחקלאות, להתייצב לפני!"
התייצבו  מיד לפני המלך שני השרים, כשהם שומרים על המרחק
ועמידה נאותה בנוכחות המלך, ששמו הולך לפניו בכל  המגינות, שאף
הן סבלו מפריצות לתוך גבולותיהן של בומבאראסה. פנה המלך:
"הרעיון שלי מובן לכם. רצוני שתוך שבוע  תגישו לי באופן אישי
הצעה בדבר  ארמון נאות להורי וחווה חקלאית נאה שתמסר לאחי לכל
ימי חייהם ואף לצאצאיהם. אני חוזר, לא יותר, אלא תוך שבוע!"
" הכל ייעשה, כפי הוד מלכותו ציווה. בחפץ לב נרתם למשימה אצילה
זאת, לאחר שראינו את המקום ולא יתכן, שהורי  מלכנו מוש הראשון,
הגיבור המהולל, יחיו בתנאים כאלה."
לאחר שחזרו לקרב הפמליה, קרה לפתע דבר מוזר. בניגוד
ל'פרוטוקול' ובטרם הבינו שומרי המלך, מה קרה, פרצו מתוך ההמון
שני אחיו של מושון, השתטחו לרגלי המלך ותוך בכי מר, הקורע
לבבות, קראו:
"לא נזוז מכאן, עש שלא תודיע לנו, שאתה סולח לנו. כשאתה  דברת
על יחסנו הטוב אליך, נקרע לבנו, כי הרי ידענו, איך התייחסנו
אליך.  פשוטים אנחנו וטיפשים ולא  הבינונו,   שבקרבך שוכן לא
לב פשוט, אלא לב זהב  ומן הראוי היה, לו קראו לך המלך  מוש לב
הזהב, כפי שפעם קראו למלך אחד  "לב הארי". אנא אחינו היקר,
איננו רוצים במתנתך הנדיבה,  אם עלינו לזכור תמיד, איך
התייחסנו אליך ואיך אתה שילמת לנו. אנא סלח לנו, מלכנו המיטיב
עם כל בני עמך!"
התרגש המלך  וקרא בקול גדול:
"קומו אחי. אין לי צורך לסלוח לכם, כי הרי  לא פגעתם בי , סתם
התלוצצתם, כמו שמקובל בין  אחים. אחרי הכל היטבתם  אתי ועתה
אני מסוגל להיטיב אתכם ולשמוח  שמשפחתי תשכון לא רחוק ממני
ואוכל לבקר אתכם ואתם אותי. ואם נחוצה לכם סליחה - הריני סולח
לכם. קומו ולאות אהבה אלחץ אתכם אל חזי."
ושוב הריע העם  בקול גדול:
"יחי מלכנו מוש  לב הזהב!"
ואף בני הפמליה לא  שתקו  ובהיותם עדים למפגש כה מרגש, קראו אף
הם:
"יחי מלכנו מוש לב הזהב!"
אחר כך לקח מושון את הוריו  ואחיו לעיר הבירה, שבה ערך משתה
מפואר לכל עניים שבעיר. מאז משל יחד עם המלכה, אהוב על ידי כל
העם בגלל טוב לבו, נערץ בגלל גבורתו ומכובד בעיני המלכה, שלא
הביטה עוד  למעלה, כאילו חיפשה ציפורים בשמים, אלא על בעלה,
גבר נערץ על ידי קציני הצבא,
אהוב על ידי כל העם ואב לבניה.
אגב הבנים, שלא היה להם צורך להלחם באויבים ולא היו כה אמיצים,
כמו אביהם ואף לא מיהרו לרדת  לשכונות עוני, כדי לדעת, מה מציק
לעם, החליפו גם את שמם ובמקום 'מוש' הקצר וצבאי, העדיפו להיקרא
לפי האופנה הצרפתית 'מושון', שהצליל הזכיר  לכל איש תרבותי את
הערים טולון, אביניון, ו'פרדון' ו'סבון'.
עד היום מכובד אחד מצאצאיו, הרי הוא המלך מושדון החמישה עשר,
בזכות הכבוד שרוחשים למוש הראשון, המלך הגדול והטוב. הגם  מפה
לאוזן, בסודי סודות, אומרים שהוא מושון החמישה עשר איננו כה
טוב, כמו מוש הראשון. אך מה לעשות? סוף מלך הוא ולא איזה איכר
טיפשון. ומי אנו, כי נתאונן ונגיד: "פעם, לפני שנים רבות, היו
מלכים כהלכה".
והחתול והכלב ? אף הם העמידו דורות רבים של צאצאים, אך לא
כאטביהם הראשון. הכלבים נוהגים להתחמם ליד האח ובשעת סעודה
לשבת לרגלי האוכלים ולצפות  בעיניים המבקשות, שיזרקו להם איזו
עצם  מכורסמת. אף החתולים אוהבים לנמנם על הספה ואין  הם שמים
לב לעכברים המתרבים בארמון. יש די אוכל לכולם, כיד המלך!
והטבעת, טבעת הקסמים?
היא נעלמה, מבלי שאיש ידע היכן. שמא בשעה שהמלך רחץ בים, אך
החתול והכלב, שהיו מסוגלים להוציא אותה מתחתית הים, מתו מזמן.
רק אגדה נשארה על  "מושון הטיפשון  שהיה למלך" ואותה סיפר לי
אבי, זכרונו לברכה, שחלם עד יומו האחרון בחייו, שמישהו יפרסם
אותה.