מה כבר ביקשתי? כמה שקלים? קצת אהבה?
מה כבר קיבלתי? קצת תקווה, הרבה אכזבה.
כמו תינוק שרק נולד, מופתע כל פעם מחדש,
מהתמימות הקרה, מהמוח המלוטש.
מאכילים שקר וכזב, בעטיפה של ממתק,
מאכילים כל כך הרבה, ולא שמים לב שהילד נחנק.
אומרים שעל ראש הגנב בוער בכובע,
הראשים של כולנו שרופים, אבל האש לא יודעת שובע.
עולם מלא באקסיומות, אבל כמה באמת אמיתיות?
כמה באמת מייחסות חשיבות לרגש של הבריות?
כשפיסת נייר שווה יותר מחופש וחיים,
כשמילה של אדם, הפכה חשובה מדברה של אלוהים,
גם העולם עוצר מלכת, ומנסה לאחות את השברים.
מנסה אך לא מצליח, וממשיך עם האחרים.
וזה מדהים איך שתנאי המציאות משתנים ללא הרף
ממשיכים לצוד קורבנות, גם כשאין רעב לטרף.
פעם מגן דוד צהוב סימן שאתה השריף של העיר.
איך לכל הרוחות זה השתנה לסימן הזיהוי של השעיר
לעזאזל, מגיל קטן אומרים לי תאמין שיש למעלה אל,
ובכן, אני מאמין, אז איך זה שבכל זאת הזמן אוזל?
לא מספיקים לומר שלום, והדלת נטרקת בפנים,
נשארים עם פרצוף תמוהה ולא מבינים.
הם טוענים, שזה הכול מבחן של אלוהים,
כולם בטוחים שהם עברו, כולם נשארים בסוף תוהים.