כבר חודשיים לא נפגשנו
כבר שבוע את לא עונה
הפלאפון כבוי
נשמעת רק המזכירה
רציתי לדבר
לספר לך כמה כואב
מתקשרת בכל יום
לפחות 5 פעמים
זה כבר הפך להרגל
כל זמן פנוי
מתקשרת למרות שיודעת שלא תעני
משערת שזה רק הסוללה שנגמרה
לאט לאט התחלתי לדאוג
אולי זה לא רק הסוללה
אולי זה מעבר
התחלתי לפחד
אולי קרה לך משהו.

הרגע התקשרתי שוב
מתוך הרגל
הופתעתי שענית
אבל את בכית
שאלתי "מה קרה?"
"זה כלום אל תדאגי.
אני לא יכולה לדבר"
"אבל מה קרה?" שאלתי בשנית
אמרת שוב ש"כלום"
אבל עדיין בכית...

נכתב ברגע ששמעתי אותה בוכה אחרי שכבר דאגתי והתגעגעתי בלי
סוף...
עכשיו גם אני בוכה. מפחדת... דואגת... חסרת אונים!
אני יודעת שזה לא שיר, גם לא סיפור, גם לא מונולוג... אבל
הייתי חייבת להוציא את זה בדרך כלשהי... אתם לא חייבים להגיב
אם אתם לא אוהבים... זה יותר לעצמי.