השקט נח על העננים הכסופים וקרני השמש מחממות אותו קלות
הרוח הקלילה מלטפת בעדינות את עור הפנים החשוף
וניצוצות הגשם מאירים את כר הדשא בזוהר חמים של חורף.
ילדה קטנה משחקת בין שורות הפרחים, המנסים להתאושש מהגשם של
הלילה, מפיצה עליהם אבקה בלתי נראית של תמימות ויופי. כלב זקן
מכורבל בין שיח ורדים לפח זבל מעץ מנצל עוד טיפה את שנת הבוקר
במחסהו היבש.
אלפי פעמוני זכוכית נחים בשקט על ענפי העצים ובתוכם, פרפרים.
לבנים, כחולים, צהובים וכתומים מעופפים להם בתוך קירות הזכוכית
הקשים, כמו מחשבות בחלל הראש, מבקשים לצאת לחופשי אך מוחזקים
כשבויים.
כנפיהם השבריריות מכות שוב ושוב בזכוכית הקרה ונהדפות בחזרה
בחוסר אונים.
אט אט מפסיקים הפרפרים מנסיונותיהם הנואשים, כמבינים את גורלם
ויופיים המהפנט ותמימותם הנפלאה נעלמים להם, שכן נכנעו פרפרינו
לגורל חייהם בפעמון הזכוכית.
אך ישנם עוד בודדים, יחידים, הממשיכים להכות בעוז על קירות
הפעמון, מסרבים להכנע.
פרפרים אלו, החייבים להלחם, משוגעים הם.
כי מי יכול על קירות הזכוכית הגדולים והקרים?