היא לא מבינה למה היא לא יכולה לעצור את הדמעות.
הן יורדות במורד לחייה הורודות, בטבעיות מושלמת, והן אינן
מפסיקות.
הן אינן מתכוונות להפסיק.
הן פשוט אינן יכולות.

כל כך הרבה מהן...
כל אחת מסמלת כאב אחר.

והיא - היא כבר התייאשה מלנסות לחייך.

אף אחד לא רואה, לא מבין.
לא מנסה להבין.

היא הופכת כבוייה יותר מיום ליום, מדקה לדקה.

ילדה יפה, שחיוך היה כל עולמה.

שחיוכה גרם לפניהם של הסובבים אותה להאיר מאושר ולשכוח מכל
צרותיהם.

עיינים ירוקות, צלולות, הפכו מקומטות,
אף כפתור הפך לאדום ועייף.

היא עייפה,
כבר נמאס לה לנסות.

היא כבר לא מבינה מדוע.
מדוע הביאו אותה הנה.
הרי כל יעודה כאן הוא מסע הישרדות,
והכאב - הוא אינו מפסיק.

בכל בוקר חדש מקרה אפור אחר שגורם לה להשפיל מבטה, ולחשוב מה
יהיה הלאה.
כאילו מעמידים אותה בוקר בוקר במבחן החיים.
כאילו מותחים אותה עד שתיקרע.

היא כה חלשה.

כבר לא אותה אחת שנטעה שורשיה בקרקע  ונשארה איתנה.
כבר לא אותה אחת שידעה להתעלם מכל החושך בחייה.

פעם החזיקה את כולם ואת עצמה. לא הפסיקה לחייך.
מצאה נקודת אור בכל ערפל אשר פקד את חייה.

אבל היום זה חזק ממנה, כאילו הכל גולש ממנה החוצה,
לא יכול להישאר ולהתכסות עוד רגע בפנים.

והיא אינה מוצאת מנוחה בשום מקום.

היא כבר לא חשה אהבה לאיש,כי מזמן הפסיקה לאהוב את עצמה.

הניכור סובב אותה, ותחושת החובה של לקום כל בוקר ולנסות להמשיך
לשרוד היא היחידה שאופפת אותה.

היא רחוקה מלהיות מאושרת, היא מרגישה נבגדת,
מכוערת,
תשושה.

והנה היא פרושה בפניכם, עם כל הקלפים על השולחן, והיא יודעת
שאתם פשוט לא תנידו עפעף, אתם תסתכלו בהם, בקלפים הפתוחים שלה,
ותעבירו אותם הלאה, כמו כל הזמן.

מעולם לא הייתה כה חשופה.

מעולם לא לקחה את הסיכון.
מעולה לא לקחה את הסיכון שתברחו לה, כי היא שכחה איך זה להיות
מושלמת.

ועכשיו, ידייה פרושות, עינייה פקוחות, והיא עירומה כביום
היוולדה.

הכי עירומה שתוכל להיות.

עירומה בשבילכם - צועקת ממעמקי התהום לעזרתכם.

אבל,
אבל אתם לא תבינו -
אתם פשוט תכסו אותה בשמיכה גדולה וורודה ותתעלמו.

אני יודעת.