"המוסד פותח את שעריו" בישרו עיתוני סוף השבוע במודעות בגודל
עמוד על רקע כחול, המוסד נפתח לצורך אלו אשר רואים עצמם
מוכשרים מספיק לבוא בשורותיו. לא, לא המוסד לביטוח לאומי אלה
המוסד, המוסד אשר בתקופתי לא היינו מעיזים לעלות את שמו על בדל
שפתותינו.

הייתי סטודנט צעיר בזמנו לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב
כאשר נתקלתי במודעה קטנה בעיתון, "למשרד ממשלתי דרושים בוגרי
יחידות קרביות". ככל סטודנט הצמא לעבודה קפצתי במהירות על
המציאה.

הפקידה בצדו השני של הקו אמרה לי להגיע ביום שני בשעה עשר
בדיוק למלון מסוים ברחוב הירקון, ולשבת בשולחן עם הורד האדום.
"מה?", שאלתי מבקש פרטים נוספים.
"עשר בדיוק בשולחן עם הורד האדום", קולה התקשח במהירות,
מיהרתי לנתק.
יום שני בעשר, התחלתי להבין  במה מדובר. היו לי חברים שחזרו
מפגישות דומות ודיווחו על מפגשים מוזרים, כאת הייתי מוכן כבר
לכל.
כל אותו  הלילה התהפכתי במיטה, לא מצליח לישון מהתרגשות. הנה
אני הולך לשרת במוסד, תמונות מסרטי ג'ימס בונד עלו לי בראש,
מבצעים מיוחדים בארצות אקזוטיות. מה יהיה? אני חייב לשמור על
כושר, בשש בבוקר התחלתי לעשות שכיבות שמיכה לנפח את השרירים
לתת לגוף צורה.

"מה אתה עושה רק שש בבוקר?" מלמלה החברה,
"סתם שומר על כושר" לך תסביר לה שחבר שלה הולך למוסד.

שמונה, כבר הייתי לבוש זרקתי על עצמי ז'קט ומשקפי שמש, למרות
היום המעונן מבעד לחלון, הייתי מוכן לכל.
תשע ארבעים וחמש, הגעתי למלון עשיתי כמה סיבובים לראות שלא
עקבו אחרי, ישבתי בשולחן והבטתי מסביב. על כל שולחן עמד אגרטל
קטן ובו ורד, לשלי היה צבע אדום. עיינתי בעיתון בוחן את האנשים
הנכנסים ללובי מי מהם עשוי לגשת אלי. בוחן בזהירות את הסועדים
המעטים אשר ישבו בלובי רבים מהם תיירים ביומם הראשון בישראל.

בחורה גבוהה שחומת עור בשמלה אדומה, קסטרו נדמה לי, סנדי בר
נשענת על מכונית אדומה בקובה , שמלה אדומה הצמודה לחמוקי גופה
מבליטה את שדיה ופרח אדום נעוץ בשערה השחור, הגולש, נכנסה דרך
הלובי ומשכה את מבטי דומה שהיא משכה את לב כל הנוכחים שהשתתקו
והביטו ביצור, בפרח אשר האיר את הלובי הפשוט, הפלגתי לי
בחלומותי בשעה שהיא חצתה את הלובי במהירות הבטתי בא מוקסם כאשר
הבנתי שהיא בכיוון של. קמתי ללחוץ את ידה אך זו נשארה באוויר
מיותמת, היא סטרה לי בחוזקה "אתה לא מתבייש" ושפכה עלי את קנקן
המים אשר ניצב במרכז השולחן.

עומד במרכז הלובי, נוטף מים אוחז בידי בורד המיותם. מביט
בבחורה המתרחקת ברגליה הארוכות בישבנה הקטן האם לרוץ אחריה.
היושבים בלובי אשר נעצרו כדי להביט בבחורה מביטים כאת בי פעורי
פה, "מיכאל ? מיכאל?" כן התעוררתי מהזיה בא שקעתי מביט במלצרית
הממושקפת שנעמדה לידי עדיין אוחז בורד, על המגש בידה הייתה
מונחת מעטפה לבנה שעליה שמי הודפס באותיות דפוס פתחתי אותה
בזריזות "גש למסעדה מעבר לכביש" . או יה , אני שוב בעניינים
מניח את הורד במגש מישר את החליפה מחייך למלצרית ומרכיב את
משקפי השמש לכל צרה שלא תבוא.

יצאתי מהמלון, ניגשתי למסעדה היחידה מעבר לכביש. מאחורי השולחן
זיהיתי את הבחורה שסטרה לי לצידה ישב גבר מלא אוחז סיגר בידו
"תשב"  הוא הצביע על הכיסא מולו, כאת היה לי את הזמן להתרשם
מהבחורה היא הייתה פשוט מדהימה "את קארין כבר הספקת להכיר
ואותי תכיר יותר מאוחר" הסתכלתי עליו היה בו משהו מוכר, אולי
נתקלתי בו באחת מתוכניות החדשות או באחת מהפעולות של היחידה.
"מאוד התרשמנו ממך מיכאל אנחנו עוקבים אחריך כבר כמה ימים"
סיפר לי "אבל לפני שנעבור למיונים יש עוד מבחן קצר שעליך
לעבור" הסתכלתי על קארין,  הסתכלתי עליו כאת הרצון שלי היה
להיות חלק מהם לא משנה מה צריך לעבור עוד, הם שידרו כוח כאילו
שום דבר לא יכל לעמוד בפניהם. כן,  והבחורה הזו קארין פשוט
הייתה מדהימה.

"אני מוכן" אמרתי בעינים נוצצות "אני מוכן לעמוד במבחן".

ניגשנו לטיילת והוא הצביע על אחת מהמרפסות על הסורגים הייתה
תלויה כרזה "העם עם הגולן", "אתה רואה את המרפסת" הוא התחיל
במבחן "יש לך רבע שעה לעלות למעלה ולנופף לי לשלום, רבע שעה"
הוא הביט בי בפרצוף רציני. הבטתי בו חזרה מנסה להיזכר מאיפה
מוכר לי הפרצוף, הוא לא חייך אבל הייתי מוכן למשימה, הלכתי
במהירות למכונית לקחתי כמה חפצים ועליתי לדירה.

"שלום, אני ממועדון האוהדים של מכבי תל אביב" הצגתי את עצמי
בפני הגברת שפתחה את הדלת בפני בחלוק ישן "כן, אדוני במה אני
יכולה לעזור לך" מביטה בי מופתעת, לבוש בחולצה צהובה וצעיף
כחול עמדתי מולה, "אנחנו מתכננים מצעד בטיילת ומאוד היינו
רוצים לצלם אותו מהמרפסת שלך, כמובן שאנו נשלם לך על ההפרעה"
מיהרתי להוסיף מרכך את החוצפה.
היא חייכה מזמינה אותי להיכנס "תשתה משהו אדוני אולי כוס תה?"
הבטתי בשעון היה זמן לכוס אבל העדפתי לצאת למרפסת "אולי יותר
מאוחר בואי נבחן את המרפסת" צינתי בנימה מקצועית.
יצאנו למרפסת אני לבוש חולצה צהובה וצעיף והיא בחלוק ישן
"מרפסת גדולה אדוני" "כן, גדולה תנופפי ביד בבקשה" כן תנופפי
ביד לבחור שעומד ליד יצפן.
"יצפן?!?"  לצידה של קארין זיהיתי את יצפן, לידו עמד הבחור
הגדול אוחז בסיגר בלי הפיאה היה לי קל יותר לזהות מי הוא.

למוסד לא הגעתי בסוף, למען האמת סמסטר שלם צחקו עלי
באוניברסיטה, אבל מה, לפחות מכבי שלחו לי מנו ליד אליהו.