התמוטטות העצבים שלי התחילה בעקבות שיחת טלפון. ראש המחלקה
שאלה אותי אם אוכל לערוך קולוקוויום ביום שלישי הבא. הנהנתי אל
תוך השפופרת, מנסה לחשוב אם לצמצם את שעות השינה היומיות שלי
מארבע לשלוש או לעבור ליממה של 25 שעות, בה האור והחושך
מסנכרנים לאט עם היממה המקובלת.
בסופו של דבר התחרפנתי לגמרי, נכנסתי לקטע סכיזופרני הזוי כדי
לגוון את חיי המשמימים, ראיתי צבעים יפים ושמעתי מלים מנחמות.
ואת הכול חולל התת מודע שפשוט גאה והציף אותי, מוחק את האגו
שלי תוך כדי התהליך.

כשיצאתי מזה, בערך, גיליתי שאיש לא טרח לשמור לי את המשרה
הקודמת שלי במחלקה. באקט של רחמים, הם סידרו לי משרה כעוזרת
חקר בפרויקט חוץ של המחלקה לביולוגיה במכון ויצמן. חקר
דולפינים בסיני. הכישורים הדרושים - רקע במתמטיקה, במוזיקה
ובצלילה. המשכורת הייתה עלובה, אבל הייתי כבויה מכדי להתנגד.
נסחפתי דרומה באוטובוס החצות של אגד, לבושה בעצמי ומצוידת
בתרמיל-מסעות שהכיל את כל רכושי עלי אדמות. מעבר הגבול בטאבה
היה ריק, ובצד השני של הגבול חיכתה לי, כמוסכם, טויוטה ישנה.
הנהג היה בדווי שתקן, ובכל הנסיעה הארוכה דרומה ניסיתי לנהל
שיחות עם השדים הפרטיים שלי, מתעלמת מנוף המדבר החולף
בחלונות.

תחנת המחקר התמקמה מדרום לנואיבה, קצת אחרי הדיונה הגדולה. טלי
ועודד קידמו את פניי בשמחה גלויה.
אחרי חודשיים של מחקר עקר, הם היו מספיק נואשים כדי לנסות
לתקוף את בעיית המחקר שלהם מזוויות אחרות, ויותר מאינטואיציה
מאשר מהנחות מבוססות, הם ביקשו לצרף מישהו עם רקע מתמטי לצוות
הקטן שלהם.

עודד הזכיר לי קצת את סם ניל ב"פארק היורה" - מדען השטח
הטיפוסי, מחוספס, ציני וחסר אשליות. את מגפי הבוקרים שלו הסיר
רק כשיצא לשחות עם הדולפינים שאהב.
טלי הייתה המנהלת האמיתית של הפרויקט. קצת דומה ללורה דארן,
מלאת אנרגיה ומרץ. רק אחר כך למדתי שמאחורי החזות הקשוחה שלה
מסתתרת נשמה עדינה של חוקרת מבריקה. היה לה דוקטוראט בבלשנות,
ונועם חומסקי בכבודו ובעצמו הרשה לעצמו לצטט אותה. היא הייתה
אחראית על השגת מענקי המחקר, על הניהול הפיזי של האתר ועל הצד
המדעי של ניתוח התוצאות.
עודד וטלי ניסו להבין באיזו שפה מתקשרים הדולפינים זה עם זה,
ואם אפשר גם ללמוד את שפת הדולפינים.
דולפינים מתקשרים בשתי רמות - הציוצים הנרגשים והמוכרים שלהם,
וגלי הסונר המשמשים, כנראה, לניווט ולציד. אף אחד עוד לא הצליח
להבין כמה דומה דרך ההתקשרות של הדולפינים לשפה אנושית, למרות
שכל מי שהיה במגע איתם ידע בבירור שהדולפין הוא יונק
אינטליגנטי להפליא.

צללתי, פשוטו כמשמעו, אל תוך העבודה וחיי השגרה.
נהגנו לקום עם הזריחה, לשתות קפה שהורתח על גחלים ולשחות כל
הבוקר עם הדולפינים. להקליט אותם עם ציוד השמע המשוכלל, לצלם
אותם, לנסות לתקשר. בצהרים אכלנו אורז דביק, פיתות טריות,
גבינת פרה צוחקת, ירקות טריים, ופרשנו לסיאסטה ארוכה ונינוחה.
אחרי הצהרים הוקדשו לשחייה נוספת, או לניתוח התוצאות בקרוואן
הממוזג שבו השתמשנו לאחסון ציוד התקשורת, המחשבים וארגזי
הבירה.
ארוחת הערב הייתה על בסיס דגים על האש, אלכוהול וחשיש. השיחה
סביב המדורה הייתה תמיד מרתקת - טלי ועודד היו אנשי רעים
להתרועע, צמד המצרים ששימשו כטכנאי הקלטה ("הם מספרים הכל
למשטרה המצרית", סיפרה לי טלי) התנזרו מאלכוהול אך ייצגו שתי
פנים מרתקות של מצרים - אחד מהם היה נוצרי-קופטי, וממנו למדתי
על שבט הדוגון הקדום, עם סמל הדגים הדומה כל כך לסליל הכפול של
ווטסון וקריק.
על הבישול, המגורים והחשיש, הייתה אחראית משפחה בדווית משבט
הטראבין. שקטים, חייכניים ושחומים. היחיד מהם שהטריד אותי היה
סעיד, הבן השתקן והמסתורי שלהם. הייתי יכולה להישבע שהוא מופיע
בחלומות שלי. אבל חוץ מזה ישנתי שנת ישרים בחושה הקטנה הסמוכה
לקו המים.

התחלתי להתקלף מהשכבות שעטפו את נשמתי. המדבר המדהים, מי הים
הצלולים והקרים, האוויר הנקי. אהבתי את הזריחות והשקיעות
הדרמטיות, למרות שהיה לי קשה להתרגל לשמש הזורחת מעל הים
ושוקעת בהרים. בהזדמנות הראשונה נסעתי לנואיבה וקניתי בגד-ים
חדש, ביקיני זערורי בצבע תכלת שהחליף את קודמו, השלם והשמרני.
המזון הפשוט והבריא, העבודה המהנה והלא-מלחיצה, הצוות
הידידותי, וכמובן הדולפינים. או הדולפינים...
כשאני שוחה אני מזיזה את המים המתנגדים לתנועה שלי. אני מגושמת
ולא שייכת. הדולפינים חתכו את המים באצילות, משתעשעים, נהנים
מכל רגע. הלהקה מנתה למעלה מארבעים דולפינים בוגרים שחזרו בכל
קיץ לחוף זה. דולפינים יודעים לזהות אדם במצוקה, ומהר מאוד הם
עטפו אותי בתשומת לב מיוחדת, נהנים מחברתי, מקדמים אותי
בהתרגשות כשנכנסתי למים, משתובבים ומשחקים איתי.

אחרי תקופה כה ארוכה הרגשתי שוב כאישה, חושניות לאה ונעימה
פשטה באיבריי ואפילו המחזור שלי חזר להיות סדיר. כאילו
התעוררתי משנת חורף ארוכה. למרות זאת, סירבתי באדיבות כשבתום
ארוחת ערב ארוכה במיוחד הזמינו אותי טלי ועודד להצטרף למיטתם.
זה לא שלא נמשכתי אליהם, הן כפרטים, הם היו מרשימים ומושכים
מאוד, והן כזוג. הם לא הסתירו את האהבה שלהם ואת היותם יצורים
מיניים - הם לא הפסיקו להתנשק, להתלטף, להתלחש כמו זוג
תיכוניסטים שגילו את התגלית של חייהם. בלילות הקודמים שמעתי את
טלי מתגרה בעודד במשך שעות, מעבירה אותו על דעתו במציצות
איטיות, מביאה אותו אל הקצה ונסוגה, עד שהוא לא יכול היה לשאת
זאת יותר את המשחקים שלה והיה קם ולוקח אותה בברוטאליות, צעקות
התשוקה שלהם מעירות את הדולפינים. לא רציתי להיכנס לתוך היחסים
שלהם, ואולי חיכיתי למשהו אחר, שהתקשיתי להגדיר אותו.

פריצת הדרך הראשונה אירעה למחרת. ישבתי עם טלי בקרוואן, מנסה
להפעיל משקף-תנודות סרבן.
טלי הייתה די מיואשת. הם לא הצליחו למצוא שום סדירות או חזרה
בטונים שהפיקו הדולפינים.
"ניסיתי אפילו לאמץ שפת שריקות. יש שבט בהרי מקסיקו שמתקשר
בשריקות. ניסיתי גם את זה. אני מתחילה לחשוב שלדולפינים אין
שפה, שכל הקולות הא-טונאליים שהם מפיקים הם מקריים לגמרי."
כיוון שמשקף התנודות סירב לעבוד, ניסיתי לסנתז את קולות הסונר
בתדירויות נמוכות מאוד, ואז התחילה להסתמן התבנית. הדולפינים
שידרו לכיוון שלנו סוג של הרמוניה, אלא שזו הייתה ערוכה
במספרים שלמים. כאילו הלחינו מוזיקה באמצעות תוכנה מתמטית,
מוזיקה פשוטה מאוד, מעין שיר ילדים דולפיני.
"את מוצאת בזה היגיון?" שאל אותי עודד. קראנו לו שיעלה מהים
ויתבונן בתגלית. ניסיתי להסביר להם.
הרמוניה במוזיקה תואמת ליחסים פשוטים בין מספרים - האוקטאבה
מתאימה ליחס של 1:2 מפני שאם אורך המיתר מתקצר בחצי, הוא משמיע
צליל הגבוה באוקטאבה שלמה; היחס 3:2 מתאים לחמישית ו- 4:3
מתאים לרביעית. מרווחים פחות הרמוניים מיוצגים על ידי יחסי
מספרים גדולים בהרבה. הבעיה של בניית סולם שלם היא מורכבת
ביותר, למעשה מעסיקה מוזיקאים עד היום. כל הפתרונות כוללים
קירובים. בלתי אפשרי למשל שסולם קבוע, כמו בפסנתר, יכלול את כל
החמישיות שהמבצע היה רוצה.
לכנר קל יותר.
כיוון שאוקטאבה מחולקת לתריסר טונים שווים, אף אחד מהם לא
מדויק לגמרי. מלחינים קלאסיים מוקדמים השתמשו לעתים במודע על
מנת ליצור מוסיקה. חשבתי שיהיה זה רעיון טוב להשמיע לדולפינים
הרמוניות מתמטיות דומות. אחרי התייעצות קצרה החלטנו על באך,
המלחין המתמטי ביותר שהכרתי. אחד מהבדווים נשלח לנואיבה להביא
קלטת, וכשלא מצא, יצאה טלי לשם ומצאה קבוצת תיירים גרמנית
שתמורת סיור קצר באתר שמחה לתת לנו מאגר גדול של מוזיקה קלאסית
ברוקית. הגרמנים פשוט משוגעים על מוזיקה קלאסית.
השמענו לדולפינים את וריאציות גולדברג.
הצבנו את הטייפ הענק על הרפסודה, הדולפינים לא התייחסו.
הורדנו את הטייפ אל מתחת לפני המים והתגובה הייתה מדהימה.
הדולפינים התקרבו בסקרנות, ואז התחילו לרקוד במים. לשחות
במעגלים, בסלילים, בקשתות. תנועותיהם מתואמות והרמוניות, והם
מצפצפים בהתרגשות ופולטים שדרי סונר רבים ונרגשים.
לא יכולנו לשבוע מהמראה, ושעה ארוכה, אל תוך השקיעה, התבוננו
מוקסמים בריקוד הדולפינים.

ביליתי את כל הלילה בניסיון לנתח את ההרמוניות שהפיקו. בשלב
מסוים התחלתי לחשוב שאני טועה בסדר הדברים. הדולפינים לא
השתמשו במתמטיקה כדי ליצור מוזיקה, אלא להפך.
הם יצרו מתמטיקה והשתמשו בהרמוניות כמו-מוזיקליות כדי לשדר
אותה.
הדולפינים שרים מתמטיקה טהורה.
הסדירויות הראשונות, שחשבתי אותן בטעות למעין שיר ילדים
דולפיני, הסתדרו לי כך:
1,1,2,3,5,8,13,21,34 וכן הלאה. הטעות שלי נבעה מכך שהרמוניה
מקושרת למספר 35, שמאפשר יחס מתמטי פשוט לסולם הצלילים.
הדולפינים ניסו לדבר אלינו סדרת מספרים רקורסיבית פשוטה,
הנקראת סדרת פיבונאצ'י, בה כל מספר הוא סכום השניים שלפניו.
סדרה זו מתכנסת ליחס הנקרא חתך-הזהב, שיש לו שימושים
בביולוגיה, בארכיטקטורה ובציור. יחס זה מייצג סוג של "שלמות".
האומנם הדולפינים מכירים את היחס הזה? ומה המשמעות שלו
בעיניהם?

מבולבלת למדי אך נרגשת, נטשתי את הקרוואן והלכתי לשחות. כל
האחרים ישנו. הקו הראשון של השחר נמתח במזרח מעל הרי מואב
(אולי הרי אדום, החמצתי את השיעור הזה בתנ"ך), זריחה מלכותית
התחילה להתגבש. האוויר היה קר וצלול, המים קרירים אך נעימים.
התמכרתי למגע המים, צפה בשלווה. אחרי תקופה כה ארוכה הרגשתי
שהצלחתי לעשות שלום עם עצמי. המחשבות רצו דרך המוח, אך לא
התייחסתי לכך יותר מדי, הרגע היה קסום מדי.

חשבתי על הדולפינים, כה אינטליגנטים, רגשניים, מבטאי רגשות.
מדוע הם כה נהנים מחברת בני אדם? דולפינים משתמשים הרבה
במשחקי-סקס. מלבד בני-האדם הם היצור היחידי שאינו משתמש בסקס
אך ורק לצורך רבייה. הם מתחככים זה בזו, נושכים נשיכות עדינות,
מתלטפים עם הסנפירים שלהם. הם משתמשים בכך כנראה כדי לחזק את
הקשרים ביניהם, ואולי למשהו אחר?

כשצפתי במים הרדודים, התקרב אליי זכר האלפא של הלהקה - לורי.
ראש הבקבוק הצר שלו (ראשן של הנקבות עגול יותר) הופנה אליי
במבט רציני, כמעט חגיגי. לורי סימן לי, ושחיתי בעקבותיו אל קו
החוף, למקום שבו המים היו ממש רדודים, אולי חצי מטר. שוחה
לידי, תנועותיו אצילות וזהירות, מבטו נעוץ בעיניי בדרך אנושית
להתמיה. ליטפתי את ראשו החלק, את הסנפיר המתוח, את הבטן הנוקשה
(לא הופתעתי שצבעה הפך כמעט ורוד, סמל להתעוררות מינית).
העברתי את כף ידי על החריצים האחוריים, הסמוכים לזנב - החריץ
המקביל לפי הטבעת שלנו, שני אלה המקבילים לאשכים האנושיים,
והחריץ שהסתיר את איבר המין של לורי. לורי נח כעת על צדו,
מתמכר למגע המוזר. אוננתי לו בעדינות, מעבירה את ידי על האיבר
הגדול, שקצהו מעוקל בצורת S. לורי נדחק אליי, בטנו מול רגליי,
מול ירכיי, המגע היה כה קסום, כה טבעי...
ללא היסוס הסטתי את החלק התחתון של הביקיני כלפי מטה, ואז,
במחשבה שנייה, זרקתי אותו אל החול. אני אזדקק למלוא מפתח
הירכיים שלי כדי להכיל בתוכי את כולו. בתנועת ספיר עדינה הוא
כיוון אותי אליו, ובתנועה נוספת הורה לי להסתובב, גבי אליו.
שכבתי במים הרדודים על הצד, לורי מאחוריי, והנחיתי את איברו
הענקי אל תוכי. לורי היה עדין יותר מכל מאהב אנושי שהיה לי אי
פעם - אם היה מאמץ תנועות משגל נמרצות אופייניות הוא היה מן
הסתם שולח אותי לבית-חולים עם דימום פנימי. הוא פשוט חדר
לתוכי, ונח שם ללא תנועה.
ואז זה הגיע.

דולפינים משתמשים במגע מיני כדי לשיר מתמטיקה. האם זו הייתה
טלפתיה? אין לי מילה אחרת לתאר את הקשר הרגשי שלורי יצר איתי
בשעה שאיברו ננעץ בתוכי. הוא שר לי מתמטיקה טהורה, יפה להפליא,
מסובכת ומורכבת. הוא שר את זרימת הנוזלים, את קולם של
הלווייתנים הענקיים במימי הצפון הקפואים, את השקיעות הטרופיות
באיי כף-ורדה, שם נולד. הוא שר לי פונקציות היפרבוליות מסובכות
(הוא לא קרא לזה פונקציות היפרבוליות, עבורו זה היה שיר
הרמוני, יפה להפליא). הוא התנועע בתוכי בעדינות מושלמת, מספר
לי על הלהקה, על חברו הטוב (דולפינים מייצרים חברויות
המתקיימות עשרות שנים), על טעם הדגים, על אהבת השחייה, והטבע,
והמים.

בני אדם אולי עומדים בראש פירמידת הברירה הטבעית, אבל
הדולפינים הם אינטליגנטים הרבה יותר, ומאושרים הרבה יותר. הם
פשוט לא חושבים שלבנות קתדרלות, לתקשר באינטרנט או להילחם הם
סוג של הנאה. דולפין ממוצע מפיק יותר אושר והנאה משחייה טובה
אחת מכפי שיפיק אדם ממוצע לאורך כל ימי חייו. הם פשוט חלק של
הטבע, לא מספיק יהירים כדי לנסות לשנות אותו, לעמוד מעליו.

לורי זרם לתוכי, השיא שלו היה ממושך, פולט כמות עצומה של זרע.
הוא נזהר שלא להשתולל כמו דולפין רגיל אחרי האורגזמה - תנועות
הסנפיר והזנב היו יכולות לפגוע בי קשה. התחבקנו והתלטפנו עוד
שעה ארוכה, בת אנוש ודולפין, במים הרדודים סמוך לנואיבה,
וזריחה ענקית, יפה במיוחד, נתנה לנו מסגרת.

כשהחורף יגיע אני אשחה עם לורי דרומה. עודד עובד על הסבה של
מנוע ימי לכלי רכב, כך שאוכל לצוף ולצלול במשך שעות יחד עם
הלהקה. אני וטלי מתקשרות בעזרת משדר/מקלט המבוסס על תקשורת
לוויינים, ואני מעבירה לה את כל המידע המדעי שאני מסוגלת
לספוג. אני נמצאת במים, עם להקת הדולפינים, כמעט 20 שעות
ביממה, וכל ניתוק מהם כרוך בסבל נפשי של ממש.
האם אני עדיין אנושית? בוודאי. האם אהפוך להיות האם הקדמונית
של גזע חדש, שחלקו אנושי ורובו דולפיני? ייתכן, אבל זה ייפתר
רק בעוד שנים רבות. בעתיד הרחוק, הדולפינים ישירו גם עליי
שירים, באופן שבו הם מתעדים את ההיסטוריה שלהם. אני מקווה שאלה
יהיו בלדות אהבה, עליי ועל דולפין ושמו לורי.