אני אוהב את הבדידות. הבדידות היא החברה הכי אמיתית שהיתה לי.
היא לא כמו אהבה, או שנאה, או ריגוש. הבדידות היא חפה
מאינטרסים, נקייה משקרים. יש לה עיניים ופה והיא מדברת. היא לא
עיוורת כמו כולם.
פעם הסתובבתי הרבה עם אהבה ושנאה, הן תמיד היו באות יחד, אגב.
הן מאד קרובות עוד מהתנועה. אני פגשתי אותן בגרעין.
כיף איתן, אני לא אשקר. הן ממלאות לך את הזמן, לעומת הבדידות,
שהיא קצת יבשה יותר. לא דברנית גדולה. אבל היה בהן משהו
מלאכותי מדי בשבילי. תמיד היה להן איזה אינטרס נסתר שלא הבנתי
עד שהן הלכו. והן, שתיהן, לא ראו בעיניים. אם מישהו היה עומד
מול אהבה עם אקדח טעון היא היתה בטוחה שהאקדח עשוי משוקולד.
ושנאה היתה חושבת ששוקולדים מורעלים. לא הסתדרתי איתן, אני
בחור של הגיון.

אחר כך היה לי רומן קצר עם ריגוש. אח איזו בחורה. קפיצים
בישבן. היא היתה משוגעת לגמרי. וזה כייף בגיל עשרים אבל בגילי
זה כבר יותר מדי. ריגוש היתה גוררת אותי ממסיבה למסיבה. טיולים
בצפון, ג'יפים, קיאקים, מה לא? עד שיום אחד נקעתי את הרגל במסע
אופניים שעשינו עם שני חבר'ה שלה, התלהבות וכעס. הכל בגלל כעס.
הוא היה מטורף כמו ריגוש, אבל הוא היה קצת פסימי. הוא גם לא כל
כך אהב אותי. הוא הציק לי על האופניים, קילל והכל. לא הבנתי מה
הקטע שלו עד שכבר לא היה אכפת לי, כי נתקעתי בסלע ונפלתי עם
הרגל תקועה בין הפדלים. הפסקתי לצאת איתה כשהחלמתי מהנקע, והיא
אמרה שנמאס לה לחכות לי. שתלך, מי צריך אותה.

את בדידות פגשתי קצת אחרי שנפרדתי מריגוש. כשהיה לי את הנקע
הייתי הולך הרבה עם חבר טוב שלי, הרהורים, לבתי קפה. ככה סתם,
לדבר. הרבה זמן לא נפגשנו וקשה לשמור על קשר. היינו כמו אחים
בצבא, הוא החזיק אותי שלוש שנים. אז היינו יושבים על קפה, אני
עם הנקע והוא עם הדיבורים. המלצרית היתה בדידות. היא רק עבדה
שם עד שהיה לה מספיק כסף ללימודים. המזל שלי הוא שאני והרהורים
היינו שם עוד לפני שהשיגה את הכסף. אחר צהריים אחד קמתי
לשירותים והרהורים נתן לה את הטלפון שלי ולא אמר לי.

אחרי כמה ימים אני יושב לבד, משתגע משיעמום בדירה. פתאום
הטלפון מצלצל. בדידות היתה בצד השני והשאר כבר הסטוריה.  
עכשיו אני עם בדידות כבר יותר משלוש שנים. זה נהיה רציני.
אנחנו גרים ביחד וההורים מדברים על חתונה. האמת שהיא באמת קצת
שקטה, והיא נמצאת בכל מקום. זה קשה לגור עם מישהי, אי אפשר
להיות עצמך לרגע. אפילו שאני עם בדידות המון זמן והתרגלתי
אליה, והתרגלתי לאיך שאני כשאני איתה, זה עדיין לא בדיוק אני.
נראה איך זה מתפתח.

עוד שבוע יש פגישת גרעין ואני לא אשקר, חשבתי קצת על אהבה. אני
מתרגש קצת לפגוש אותה. אני יודע ששום דבר לא יקרה ביננו, זה
בסדר. גם כי בדידות באה איתי לפגישה, קניתי לה שמלה והכל. וגם
כי אני ובדידות ביחד כבר כל כך הרבה זמן שזה נהיה נח, למה לסכן
את זה?