אותו יום מגיע בתלבושת חדשה, אותו זכרון מתעתע מחדש רק בצבעים
שונים, בריחות חדשים, בטעמים שונים.
איך שהייתי טועמת אותך, אתה זכרון אמיתי אתה.
אתה שוקע במחשבות ונעלם,  התמונה כבר לא ברורה כמו פעם, הטעם
קצת שונה פתאום.
אני שומעת את הקול שלך עכשיו מרחוק, מרחוק אבל קרוב.
אני יודעת שאתה סביבי, מספר בדיחות, מצחיק אותי, אני מחייכת
ונעלמת שוב בתמונה, בזיכרון אני משתתקת, מצפה כבר לראות מה
יצא.
הימים לא צפויים. אתה לא מחכה לאף יום, והוא עדיין מגיע, אתה
מתפלל שהיום לא יבוא, רק לא היום, והוא מגיע. כמו גבר מתייצב
לו במקום היום הזה, מרים את הראש, ומחייך חיוך שרק הוא יודע
שמעכשיו הכל הולך להשתנות. ואז מגיע הרגע, ואתה בכלל לא יודע,
אבל כבר שינית ותשנה שוב מחר, ושוב פעם לא תדע.
ואני?
אני נרגשת מהלא נודע, מחייכת ונרגעת, לוקחת שאכטה, נושפת
ומתפללת, מגיעה לתודעה מסויימת ושוב מחייכת.
אני יגיע בסוף, אני אלחם אני אחזור לעצמי, אני אקח דקה של שקט
כי הכול אחד גם הרעשים הלחישות והציחקוקים, הכול אחד והכול
אני,
ואני בסדר.
מחלה קלה מתעופפת עכשיו והיא תשגע אותי,
אני מפחדת מהטרוף. הוא שולט בי, אני יוצרת אותו והוא שולט
בי.
מה זה אומר עלי ? אני כלואה בתוך עצמי ? בדימיונות שאני ממציאה
לעצמי ?
אני אדם קטן, פחדן ושקרן, תלוי בזוי, שפל ופחדן, הכי פחדן.