אתה מתרחק ממני כמו הציפורים הנדירות
של יהודה עמיחי.
אתה גם לא בורח,
אלא הולך בצעדים קטנים כדי שאני לא אשים לב.
תמיד היית טוב בדג מלוח.

אני רוצה להרגיש אותך מלטף לי את העולם כל לילה,
וגם בלילות המעטים שאתה נושם לידי,
אתה נרדם.

חייל שלי.

אתה מחזיר אלי את הביטלס ועוטף אותי בתמימות
שה"גבוה" שלהם הוא באמת למעלה.
אני והקריסטל, אתה והתורניות מטבח.

אנחנו כבר לא שום דבר ביחד חוץ מאולי תותים,
   אבל גם לתותים יש עונות.
         ובניגוד לביטלס, שדות התותים שלי ירקבו...