יותר מכל דבר אחר בעולם, רצתה שמש להיות שוברת לבבות. יותר
מלטייל בעולם ולגמוא מרחקים. יותר מלצלול למעמקים. אפילו יותר
מתשוקתה להגיע לירח.
היא רצתה בזה כל כך, שהיא חשבה ללכת ללמוד את זה באיזו מכללה
בת"א. כשהיא גילתה שאין בדיוק את המגמה שהיא חיפשה, היא אפילו
חשבה על להקים אחת. היא התאכזבה מאוד, אבל לא איבדה ממרצה. שמש
החליטה ללכת לכמה משוברות הלבבות הידועות של העיר, כדי ללמוד
קצת את רזי המקצוע.
הן לימדו אותה איך להתלבש, איך להתאפר (ומתי לא) ומה לאכול.
אבל יותר מכל, הן הקפידו ללמד אותה מה לומר, ומתי. ומה לעולם
לא לומר. הן נתנו לה רשימה מפורטת של כל המקומות בעיר, שכדאי
לה לפקוד, בצירוף רשימה של ימים ושעות מומלצים.
שמש יצאה כל ערב לבר או לבית-קפה. ואם היא שמעה על מסיבה טובה,
היא מצאה את עצמה שם, כמובן.
שמש דאגה לפקוד את כל המקומות ברשימה.
והיא מצאה את עצמה כל ערב עם בחור אחר.
שמש גרמה להם לרצות אותה, להתאהב בה עד כלות.
ואז, התפוגגה. היא נעלמה עם שחר, לעתים אף קודם...
הם לא זכו לראות אותה כשפקחו עיניים, והם לא ידעו שכל הלילה
היה מרוח להם חיוך על הפנים. הם רצו אותה, כל אחד בדרכו. אבל
היא הייתה הרחק משם, בדרך לבוקר חדש שעולה ולעוד כיבוש.
היא הייתה חייבת לעמוד במשימה שהטילה על עצמה ולשבור עוד לב,
כמה שיותר מהר, כי הזמן לא שיחק לטובתה.

זה הזמן לומר, שביום שהחליטה שמש להפוך לשוברת לבבות, היא
התחייבה לשבור לבבות בלא הפוגה, בלי רגע לעצור ולחשוב ולהבין.
שמש רצתה שהכול יהיה מחושב וקר ומנוכר.
זו הייתה משימה שהיא התחייבה לעמוד בה בכל מחיר. בלי לקחת
בחשבון את המחיר שנגבה ממנה.

וכך עברו הימים וחלפו הלילות, וכל לילה התווסף לשמש לב שבור
חדש לרשימה.
והיא היתה מאושרת.
מרוב אושר, שמש לא הבחינה בדמעות שניגרו על לחייה כל בוקר
כשקמה ועזבה.
והיא לא הרגישה בריקנות, שמילאה את לבה.
והיא גם לא הרגישה בוקר אחד  שלבה נדם.
והבחור, המחוייך, בר-המזל, ששכב לצדה כל הלילה, לא ידע נפשו
מרוב אושר כשהתעורר וראה אותה שוכבת לצדו.
לו רק ידע.