מעניין איך היית מגיב לזה...

הפורד פיאסטה שלנו - עכשיו ערימת מתכת חסרת צורה...

כל כך הרבה עברה. רבאק - אין נקודה בארץ מזדיינת שהיא לא
הייתה.


השורדת קראנו לה - אני זוכר שהדבקנו לה את הכינוי אחרי שירו
עלינו באיזה כביש חשוך בשומרון המזדיינת. 2 וחצי בלילה אני
ואתה חוזרים שיכורים אחרי שחתכנו מהמילואים לאיזה פאב בתל
אביב... היינו נשארים עוד רק שאני הייתי אמור לעלות לשמירה
בחברון בשלוש ואתה, בחיוך הרגיל שלך אמרת לא לדאוג. הרבצת איזה
120 על כבישים שלא הייתי מעז ללכת עליהם בהליכה שהיא יותר
ממהירה. אבל לא דאגתי לרגע. אם יש דבר כזה שנקרא חיבור בין אדם
למכונה זה אתה והפורד. לחצת אותה שידעת שאפשר והרפית שראית
שיותר מידי לה. אף פעם לא ראיתי אותך מבוהל בתוכה. גם אז שהאבן
ההיא נפצה באלימות את השמשה הקדמית, מפזרת על שנינו רסיסי
זכוכית. מייד אחרי זה התחילו היריות. אני זוכר שהייתי כל כך
שיכור שעד שהבנתי מה קורה, אתה כבר הצמדת את דוושת הגז לרצפה.
אני זוכר בבירור את נהמת המנוע... הנחת בידיים שלי את הנשק
הטעון והצבעת לכיוון המדוייק ממנו נורו היריות בידך השנייה
ניווטת את הרכב הפצוע בכביש המפותל. אני בידיים רועדות הצלחתי
לירות כמה כדורים לכיוון. אין לי מושג עד היום אם פגעתי. אמרת
לי אחרי זה שכן אבל זה היה סתם בשביל להוציא אותי פחות חסר
עשתונות כמו שהייתי באותם דקות. האירוע הזה נגמר באותה
פתאומיות שהתחיל וב-10 דקות הנסיעה שנותרו עד הבסיס נהגת בלי
לומר מילה. רק לאונרד כהן המשיך לספר לנו על סוזן שלו ועל
צ'לסי הוטל. באותו לילה הכרחת אותי לעלות לשמירה והלכת לטפל
בחתכים שעיטרו את הצוואר והכתף. 20 דקות אחרי שעליתי למגדל כבר
הופעת עם קפה ודיברת על מה שקרה כאילו שלא עברה חצי שעה אלא 5
שנים ואנחנו מעלים זכרונות ישנים על קטעים מהצבא.

לא דיווחנו על זה לאף אחד, לא סיפרנו למירי שלי ולא לדנה שלך
(שעזבת אותה בגלל שדרשה שתחליף את האוטו - דביל ). את הזכוכית
השבורה האשמנו בכדורסל שנמלט מהידיים, את נקבי הכדורים כיסינו
במדבקות של "התחיה" שקבלנו אותו יום מאיזה מתנחל חדור אמונה
בחברון. יומיים אחרי זה כבר תיקנת את הזכוכית אצל ערבי שהכרת
באיזור. את נקבי הכדורים השארת מוסתרים במדבקות עד שטסטר אחד
עלה על זה שניסית להעביר את האוטו. ורק אז תיקנת.


וכל כך הרבה עברנו.


נסיעות הזויות לאילת ולסיני. נסיעות שהחלטנו ברגע של שעמום יתר
או שתיית יתר. אף פעם לא היינו צריכים מלון. אני במושב האחורי
ואתה במושב הנהג ישנים שינה שבעומקה לא היתה מביישת שינה במיטה
רחבה על מצעי סאטן יוקרתיים.


בנות ש"אירחנו" במושב האחורי היינו מהסים את תלונותיהן על
הצפיפות באוטו הקטן בבדיחות קרש שחזרנו עליהן כבר עשרות פעמים.
את ה"תזכורות" של מפגשי האהבה האלה עוד אפשר לראות על ריפוד
המושב האחורי.


הרים שחרשנו איתה, משאירים בעלי ג'יפים מודרניים ורוכבי שטח
המומים ופעורי פה.

לא פחדנו מכלום. לא מסלעים גדולם, לא מעליות תלולות ולא
ממדרונות אין סופיים. כל מכה שהיא ספגה רק הבטנו במנורת השמן -
אם היא לא נדלקת - אין נזק. כלל שלמדנו על הג'יפים הצבאיים
ואימצנו על הפיאסטה המסכנה הזאת. למרבה הפלא - זה עבד.


היה כל כך טבעי שבחתונה היא תיקח אותי אל האולם ומשם אל ירח
הדבש. מירי לא ניסתה אפילו להתנגד. היא ראתה אותי לראשונה
באוטו הזה והיא למדה שבדיוק כמו שאתה, גם האוטו הזה הוא חלק
ממני.


"ממש קשור אליה?" החובשת מפסיקה לי את המחשבות. היא מחייכת תוך
כדי חבישת החתך ביד שמאל.


"את מסתכלת פה על 21 שנים של היסטוריה" אני אומר לה.


"ההסטוריה נראית מעוכה כרגע " היא זורה לי מלח על הפצעים. אני
מביט בה במבט שסותם לה את הפה. אני חושב שהיא יותר צעירה
מהאוטו. צעירה אבל צודקת.

אני לא חושב שהשורדת תשרוד אחרי היום. כשורדת אמיתית היא ספגה
אליה את כל המכות, מותירה אותי עם חתך שטחי ביד שמאל ומכה יבשה
ברגל. אף שמאי בריא בראשו לא יחזיר אותה לכביש עכשיו. אני מביט
בשורדת מבט אחרון. מוארת בזרקור האמבולנס, השוטרים מגחכים
ביניהם, הגרר כבר בדרך לקחת את מה שנשאר ממנה.

כבר בפגיעה הראשונה בגדר ההפרדה הבנתי שהסיפור נגמר. לא יודע
אפילו על מה חשבתי, מה הסיט את תשומת ליבי שלא שמתי לב לסיבוב
החד. כמו תמיד זה התחיל בפתאומיות. רעש לא מובן - חבטה נוראית.
אני בולם - אין תגובה. סחרור מטורף . משהו אחר שולט על האוטו
עכשיו מעיף אותו באלימות אל עבר הצד השני של הכביש. מגדר
ההפרדה המתכתית לאי תנועה היצוק מבטון. לא ניסיתי אפילו לסובב
את ההגה. לא היה טעם. פשוט חיכיתי למכה הסופית שתגמור אותי.

"מזה אני כבר לא יוצא" הייתי בטוח. המכה השניה כבר הפכה את
האוטו. עוד גלגול ועוד גלגול ואני מנסה להריץ את החיים שלי מול
העיניים אבל הדבר היחיד שעולה לי זה אותו מכתב - לפני שנה
בידיוק. המכתב שהוציא אותך ואת מירי מהחיים שלי. לא הסברת או
התנצלת. רק הודעת שאתה נוסע ולוקח אותה איתך ואתה משאיר לי את
השורדת ויודע שאני אדאג לה. ב- נ. ב. עוד הוספת במין הומור
נוראי שהיה אופייני תמיד לשנינו:" בינינו אתה יודע שאתה זה
שיוצא מורווח פה..." והצמדת את המפתח בסלוטייפ לקצה הדף. לא
ידעתי שקינאת בי שאני מצאתי אותה ואתה נשארת עם פיאסטה חבוטה.
אני עדיין מסרב להאמין שזאת הסיבה.

בסופו של דבר הגלגולים עצרו. אני לא זוכר מתי הזדחלתי מהאוטו
החוצה. אני זוכר שהסתכלתי המום על המטרים הארוכים מאחורי האוטו
שהיו מלאים בשברי זכוכיות, כתמי שמן ודלק מושפרצים ועשרות חלקי
מכונית מפוזרים. את כולם יכולתי לזהות ולמקם בתוך המנוע אם
הייתי נדרש.

הגרר הגיע. בא לקחת אותה. אני מסתכל עליה מבט האחרון. האוטו
כמשל לחברותנו. גרוטאה מעוכה ושסועה.

אז הנה - אין אוטו ואין מירי רק תחזור. תחזור עם כוס קפה שחור
צבאי מסריח, עם ההבנה השקטה שלנו. נקנה אוטו ואחר כמו שעשינו
לפני 21 שנים וגם אותו נענה בהרים אדירים ונסיעות ארוכות בדיוק
כמו שעשינו תמיד.

תשאיר את הכלבה שמה או תביא אותה איתך - זה לא משנה לי - רק
תחזור.