עכשיו את מתה,
מותך בא לפני עשור,
היה מיתות קטנות,
אותות.
היו ימים באה בך הדעת,
והינו מדברים.
היית דואגת לשלומם,
אמרתי לך
פסלים לא הולכים
לבדם לטיולים,
לכל היותר
ניתן להסיר מעל פניהם את האבק,
שבהם דבק .
אבל את ראית בהם ילדים,
שילכו ויטעו בדרכם
ולא ישובו למעונם ,
ואימם תבכה עליהם ועל העדרותם,
שנים.
לא היית חבולת ראש,
ולא פרועת תלתלים,
שמראך היה מכין ומקדים
או מעורר רחמים
כדרך האומרים,
חבולת דעת
וכל הזייתה מראש נודעת,
היית שופעת - מילים תלושות,
ועינייך לטושות בדשא המוריק
של בית החולים
והעצים היו עולים לשמיים
ומצילים למענך מראות הרואות
נפשות המתפשטות מהגוף
ומותירות אותו עזוב שבועות
או חודשים
בין ביקור והתאחות
והאצבעות עוקרות יריעות
פיסות קטנות וירוקות
שהאדמה הייתה נחשפת,
איים קטנים
בגוונים חומים,
מהירוק.
בחורף האחרון ראיתך
אכלו בך שם
את הנפש
במנות קטנות
של קמעונאים
כדורים צבעוניים,
היית במיתות קטנות
קפואת מבעים
והמיטות נגררות
בין מחלקות,
וקולות קפואים ורפאים
ורופאים
ואין מרפא
עכשיו אני מרפה
מיתר התיאור
ושב ומטפטף
מילים היורדות
לאדמה
כגופך
ועוטף בתכריכים
כמו שנעשה
במותך
כמו שנעטף גופך
זמנך כרך אחרית
ובא לנפשך ברחמים
וכי מה היית שם:
רובצת מרבדי דשא
ללא מנחמים
והיית רגעים ספורים
של חסד שחברה בך הנפש
ודברנו כהיותך
טרם
הדעת עזבה
וחבורה של נעורים
מפכה געגועים
חזיונות אחרונים עטורי נצחון
כנגד הזמן ומחוגי השעון.
עכשיו את מתה
לחלוטין
ומרבדי דשא דקים ירוקים
מוריקים רקים .
