שפע. הברכה האולטימטיבית. שפע ברכות. מזל בשפע. שפע של הצלחה.
כל יצור בעל קיום מבקש אותו. אפשר לצאת מנקודת הנחה בסיסית,
שהחיים רוצים בריאות, שמחה וניידות. אם זה עץ שמבקש לעמוד במזג
האוויר המשתנה, ליהנות מהחומרים ומהאנרגיות שעוברים דרכו
ובתוכו, להתרחב ולחקור את הפוטנציאל סביבו; או אני למשל, שרוצה
מנגנון נשימה עביר, מפרקים גמישים וחושים חדים. אני רוצה
לשמוח, וכאחד התנאים לשמחה - להיות גאה בדרך החיים שלי. ואני
רוצה להתרחב ולחקור את הסביבה עם עצמי, עם בת זוג ועם ילדים,
שאולי הם יצליחו להבין משהו שיקדם אותי, או שאני אקדם אותם.
ככה הגוף הקטן שלי (יחסית לכדור הארץ) יתפוס נפח, והמוח שלי
יכפיל ויכפיל את עצמו.
אז מה אנחנו רוצים? ומה הקשר לאהבה? יכול להיות שאהבה היא מין
תוצר לוואי, כמו עודף ריר, כמשהו שמאוד מגרה את אחד החושים.
שפע. כשאומרים: מאוד, הרבה, המון, יותר, עוד, האם יש לזה סוף?
ופרסום. אני חושב על פרסום לפחות כמה פעמים ביום, מתענג על גלי
האהבה שבאים לכיווני ברגע שאחדור להכרת הציבור. בכל מקום ידברו
על שמי הטוב ויבקשו ממני חתימות, נסיכות יפלו לרגליי ואימהות
יריבו ביניהן עבור בנותיהן הבכורות. ברגע אחד אהפוך לגיבור,
אפילו שווה למות עבור הרגע הזה, ולמחיר - אין גבול, כמו שלמדנו
להבין ולשכוח.
בצד אחד של מאזני ההעדפה מונחים הגבורה והשבח, ובצד השני העוני
והחיקוי, העוני והדוחק, הלחץ והצפיפות, הדלות והכיווץ. הבושה
בפני מדרגות המעמד, אבל יותר מהכל - מעצמנו. יותר נכון מפני
הציפיות שלנו, ובמילה הזאת - ציפיות - נמצא הקוטב שלה. מה
שנמצא בטווח הראייה נכלל באפשרויות החיקוי. ישו כלל את כל
השאיפות האפשריות באירוע אחד, מבחינת ספורט, רוחניות,
פוליטיקה, עסקים ואינטליגנציה, וכמובן - פרסום. הבעיה היא שעם
הליכת הירח המפורסמת על המים, נוצרו היחצנים. כן, הם היו
קיימים הרבה לפניו, אבל נפתח פלח שוק חדש: החבר העל-טבעי של
העם. סופרמן הראשון. החייזר הידידותי. עכשיו כולם רוצים להיות
חייזרים.
לפרסום השונא והדוחה יש מאזניים אחרות ומן הסתם גם קוטב שונה.
אף אחד לא רוצה להיות הילד המלוכלך, הטיפש והחלש, וכולם רוצים
להיות הילד הנקי, החכם והחזק. יש עוד כמה אלמנטים, כמו אופנה
ומרד, אבל המסר ברור וחד משמעי, ואי ידיעת החוק - אינה פוטרת
מעונש. זה לא שאסור להשתין על המדרכה באמצע היום באלנבי, פשוט
ישנם כמה חלקים בגוף שלא לגמרי הבנו איך הם עובדים, ואי אפשר
ממש להשתמש בהם להליכה או להרמה של חפצים, ואם היה אפשר לשלב
אותם בקצת יותר הרמוניה עם שאר האיברים ולהוציא רק כשצריך (ועל
הדרך גם לשלוט בגודל שלהם), אז כל נושא הטלת הצרכים היה עובר
איזה שדרוג.
הפולנים ביקורתיים, המרוקאים אלימים, הפרסים רמאים, היוונים
משוגעים, האנגלים קרים, הספרדים חמים והצרפתים צפרדעים. אף אחד
לא רוצה להיות מישהו אחר וכולם לא רוצים להיות עצמם. אני לא
הייתי רוצה שיחשבו שאני קמצן, אבל הייתי רוצה כסף לעצמי. לא
הייתי רוצה שיחשבו שאני לא אכפתי, אבל גם הייתי רוצה פרטיות.
הזוויות מתערבבות לכל הכיוונים, מה שנשאר בסוף זה - שפע.
הטוב. הטוב, הטהור והעוצמתי מוליך אותנו כלפי מעלה, או לגובה,
ומשאיר אותנו נמוך למטה בשלבים ראשוניים. לאן כל זה מוליך והאם
בכלל יש סוף לרצון?
איזה חייזר אחד אמר פעם בראיון לעיתון גלקטי (לא מהסביבה)
ש"אחד ועוד אחד, אינם שלושה - אך גם אינם אחד." כשיש לך מספיק
ממשהו - אתה יודע. אתה מאוזן. גם אם תרצה יותר לא תרגיש נוח,
ואם יהיה לך פחות תרצה לחזור לכמות מסוימת. אפשר לנחש אותה -
אבל רק כשבא לך להקיא אתה יודע ששתית יותר מדי.
מהו שפע? שפע הוא הכרת תודה, לעצמנו בעיקר. אם לא הצלחנו או
נכשלנו, אם לא תפסנו או לא זרקנו או אם לא הצלחנו להפליץ.
שפע הוא היצמדות לאי ההיצמדות. כשאנחנו דרמטיים ומסורים לדבר
שמוביל אותנו לכעוס על עצמנו ולהימעך תחת אשמה מיותרת ותקווה
"להיות שם", וציפייה לגואל. הגואל הוא מילה שאפשר להגיד בכל
מיני שפות, קולות ואפילו בשתיקה, וזה גם כל מה שפרח יודע כשהוא
נפתח, וכל זרע יודע כשהוא בביצה, וכל תינוק יודע עוד כשהוא
ברחם, וכל דגל יודע כשהוא מתנופף, וכל עין יודעת כשהיא רואה
צבעים, וכל יום כשהוא מתחיל, וכל כוכב כשמלטפות אותו קרני
השמש, וכל נשר כשהוא חג בזרמים החמים, וכל פיסת עור כשהיא
נפגשת עם אחרת, וכל מסגד וכנסייה ובית כנסת, וכל נוצה ואפילו
החרא הלבן של היונים, וכל המכשירים והבובות והסלעים. מילה אחת
- תודה.
שפע של תודה.