הרגע הגיע. הוא נעצר למולי. הבן זונה שהרס לי את היומן האישי
שלי. החמור שגרם לי לכל כך הרבה לילות של חוסר שינה.
הטמבל שניסיתי כל כך הרבה פעמים לתפוס - נעצר למולי. מסתכל
עלי, בוחן, מחכה לצעד שלי.
ברור לי שהוא לא יתחמק הפעם. הוא לכוד. אין לו לאן לברוח.
אני מסנן לי בין השפתיים "חתיכת בן זונה, אני אלמד אותך לקח
סוף כל סוף".
והוא ממשיך להתבונן בי, כאילו אומר לי "ככה אני חי, אני לא
ידעתי אפילו שזה עושה לך רע. כך נולדתי, כך חונכתי, כך
שרדתי!"
אני עושה צעד קדימה, הנשק בידיי. זהו זה, הקרב הסתיים. כל מה
שאני צריך לעשות הוא להפעיל את הנשק. להרוג אותו.
אך האם אני מסוגל? היצור הדוחה הזה, בעצם... לא מזיק כל כך.
אולי אם היה יודע, שאסור לו להרוס לי את היומן האישי שלי, הוא
לא היה עושה זאת?
אולי אם הוא היה יודע לא להסתובב לי מתחת לאף באמצע הלילה
ולעשות רעש, הוא לא היה עושה זאת?
ואז הסתכלתי על עצמי, מול המראה. "אתה זבל אנושי" אמרתי לעצמי.
"רוצח ככה ללא אבחנה. מה הוא עשה לך כבר?"
נשארתי עומד מולו אולי חמש דקות שלמות.
הנחתי לבסוף את הנשק. נעל במידה 44.
הוא חמק. שוב.
הבן זונה שהרס לי את היומן האישי, נתתי לו לחמוק.
למחרת בחדשות, שוב ראיתי את הזוועות. שוב הרגנו להם אחד, הם
הרגו לנו אחד.
אני הייתי מצליח לשכנע אותם לא להרוג! אני הייתי מצליח! |