נדיה לובק / כשישבנו עצובים |
אמרת שאת אוהבת.
אמרת שקשה לך להתמודד עם עצמך,
שזה לא קל לאהוב.
ניסיתי לשכנע שזה נפלא,
שזה כמו באגדה.
ואת
את אוהבת אגדות, לא?
אמרת ששכחתי,
שכחתי שגדלת.
האגדה הסתיימה כשמלאו לך 14 שנה,
וגם אז זה היה כבר מאוחר מדי.
ישבנו ושתקנו.
חשבתי עלייך
את חשבת עליו.
ושנינו הצטערנו שאגדות נגמרות כל כך מהר,
אם הן בכלל אי פעם היו קיימות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|