לא קל להיות נעל ישנה. כבר המון זמן אני שוכבת שם בתוך המגירה,
מעוכה ע"י נעל כבדה הרבה יותר ממני. אז העור שלי כבר לא כמו
שהיה פעם, והפלסטיקים בקצוות נשברו מזמן, אני עדיין אותה נעל.
פעם הייתי מדמיינת שהוא מוציא אותי מהמגירה ואני יכולה שוב
לנשום, שהוא נוגע שוב בשרוכים שלי, כמו שרק הוא יודע. עכשיו,
כבר הפסקתי לקוות. כנראה שהזמן עושה את שלו לתקווה, חזקה ככל
שתהיה... אך הכמיהה עדיין נשארה, רק מתחזקת, זה ממש מתסכל. אני
עוד שוכבת במגירה, באותו מקום, תוהה אם הוא זוכר את הימים
היפים שעברו עלינו יחד. מדי פעם חולמת בהקיץ שהוא פותח את
המגירה, מוריד מעליי את הנעל הכבדה ההיא ואני יכולה שוב לנשום,
שם אותי על הרגל ואני שוב חלק מהחיים שלו, בדיוק כמו פעם...
אבל אסור! אני לא מאמינה שזה יקרה, אז למה הם לא נעלמים?!
החלומות... |
