לכתוב מתוך איזה כורח
מתוך כאב שאי אפשר לשאת
כאב על מה שאבד ועל מה שטרם מצאתי
על מי שאני ומי שהייתי
על שנים של חרטה מיותרת
ועל ימים של בכי חנוק
כשאולי כל מה שהייתי זקוקה לו זה
חיבוק
ומאיפה אני שואבת מילים?
ומאיפה לי הכוח?
ועל מה אני מוותרת כשאני חוזרת
אחורה בזמן?
ומשלימה עם מה שאי אפשר לתקן
לכאורה...
וחורטת על עורי אותיות עם שם מאוד ברור
השם שלי
מנציחה את הזהות שלי בעולם,
כרטיס הכניסה שלי לחברה
השם שהעניקו לי הורי
והשם שהענקתי לעצמי
והשם שלו שלא נמחק מעל לוח ליבי
למרות שאני
מנסה למלא אותו בשמות אחרים
והם, הנבזים, נוטשים אותי
ואני מעזיבה אותם מהר מידי
ואין כאן שום תוכן ברור
רק בילבול ועוד בילבול שיחד הם רק
בלל, בלל של מילים,
של חלומות מתנפצים,
של רומנים חולפים
של "כמעטים" ואוליים" וכל ילדי השוליים
ושואפת עשן מסרטן
ונושפת אותו החוצה בידיעה שחלק ממנו
נחקק על לוח הריאות ומשאיר כתם של זפת
שמחר אולי יגדל וישתלט על כל הגוף
כמו שמך שמזהם את ליבי, רגשותיי
וכך עוברים חיי....
בפחד ותהייה
ברגשות אשמה והתקפות חרדה
ובלי שום כיוון והכוונה.
כך עוברת הזוגיות ממני
כך נשאבת ממני
טיפת ההשראה האחרונה
והחיוך על הפנים שוב מזויף
והבילבול שוב מוצף
בדמעות שכבר מזמן חשבתי שאיבדתי
ורק העשן של הסיגריה נשאר שריר וקיים
הדבר היחיד שאני בוטחת בו שבכל פעם שאשאר לבד
הוא יהיה שם ויחבק אותי בריח הטבק
שדבק כמו מחלה בכל פינה בחדרי החשוך
ובגופי המטונף עכשיו ברגשות געגוע
לאדם שלא קיים.