מכונית הפורד המקרטעת עברה ליד בית-כנסת.
"עוד שני צמתים ימינה" הוא חזר ושינן לעצמו.
הבתים רבי הקומות שהקיפו אותו החלו להתמעט ומבית של 10 קומות
עברו ל3-4 קומות. הכביש, הוא שם לב, הפך חד-נתיבי והפנסים לקחו
אחד מהשני מרווחים יותר ויותר גדולים.
"לאן הוא לוקח אותי?" הוא אומר לעצמו בשקט, כדי שהילדה שמאחורה
לא תתעורר.
"גן-החיות של ברנבוים" היה כתוב על שלט חום של מע"צ, שהיה
מקושקש כולו בגרפיטי של ילדים.
"או!, הנה זה פה!" הוא אומר והתכוון בכך להעיר את הילדה,
"הגענו?!" היא שאלה אותו בישנוניות, פוקחת תוך כדי את עיניה.
"כן!, הנה פה גן-החיות" הוא ענה בחצי חיוך מאולץ, "יופי" היא
ענתה באדישות.
"אני צריכה פיפי!" הילדה הקטנה, בת בערך שש התאוננה באזניו "נו
תעצור!",
"עוד מעט אנחנו מגיעים, אז תתאפקי!" הוא אמר בטון אדיש, רק חסר
לו לעצור עכשיו.
"נו!, אני צריכה עכשיו!" היא הגבירה את קולה, "עוד שתי דקות
נגיע!" הוא ענה לה.
השלט "ברוכים הבאים" חלף על פניהם במהירות, והשער הגדול נחשף
מולם.
הוא עצר ליד האינטרקום הלבן, ובעזרת כפתור ליד הדלת פתח את
חלון המכונית, "נשוי+256" הוא אמר לאיש בצד השני.
עברו שתי דקות ואיש שמנמן וחיוור הגיח מאחד השבילים ופתח את
השער.
"תודה אלכס" הוא אמר לו בחיוך וזרק לו מטבע של 5 שקלים.
הרכב נכנס למתחם החנייה הגדול, "את יכולה עכשיו ללכת לעשות
פיפי" הוא אמר לה, "איפה אנחנו?" היא הגיבה בשאלה.
הוא הוציא את חבילת האירופה שקנה קודם במרכול הדרכים, "נשארו
רק עוד שלוש" הוא אמר לעצמו, "ועכשיו שתיים" אמר כשהוא הוציא
את אחת הסיגריות.
"אנחנו בגן-חיות!" הוא ענה לשאלתה וחייך אלייה,מכריח את עצמו
לשקר לה.
"בוא איתי לפיפי" היא אמרה לו בחנופה ילדותית, "כמה שהיא משנה
נושאים מהר!", הוא חשב לעצמו. |