ישבנו ודיברנו שעות על גבי שעות.
על כל נושא שעלה לנו בראש.
זה מה שאהבתי בך, שיכולתי לדבר איתך על הכל דוגרי-בלי לדפוק
חשבון, ידעתי שמה שאני אומרת לך נשאר בנינו-ביני ובינך.
אבל טעיתי.
סיפרתי לך הכל, אתה היית היחיד שידעת עליי הכל בלי סודות בלי
שקרים- כלום.
ואיכזבת אותי.
שמחתי עליך, חשבתי שאתה היחיד בעולם שאני יכולה לספר לו הכל
ושכלום לא ייצא ממנו אח"כ.

יום אחד באתי לביה"ס וראיתי אותך יושב עם חברים שלך, ולא ראית
אותי, ישבתי עם הגב אליי, באתי לכיוונך בשקט בשקט, ושעמתי על
מה אתה וחברים שלך דיברתם. עליי. סיפרת להם הכל, כל מה שסיפרתי
לך. ממש הכל!
כ"כ כעסתי, ורצתי ישר לכיתה, כבר באותו היום כולם הסתכלו עליי
אחרת, לא רק אתה וחברים שלך אלא כולם, חברים שלך הרי לא שמרו
את זה לעצמם, הם הלכו וסיפרו לכולם.
לא יכולתי לסבול את הדרך שכולם הסתכלו עליי במין צורה כזאת
מוזרה.
אני לא מוצאת שום דרך או מילה אחרת לתאר את הצורה שהם הסתכלו
אליי.. פשוט.. מוזר.

סיפרתי לחברות שלי מה קרה והן אמרו לי להחזיר לו באותה מטבע
לספר לכולם דברים שהוא סיפר לי עליו.
אבל אני לא כזאת, לא יכולתי לעשות לו את זה.
לא רציתי להיות מניאקית כמוהו.

באותו יום קראתי לו שיבוא אליי, שאלתי אותו למה הוא עשה לי את
זה? ולמה הוא כזה מניאק ומגעיל? הוא לא ענה, הוא שתק.
ואז פשוט קם והלך.
יום למחרת לא באתי לביה"ס וגם היום שאחריו, וככה לא הלכתי יותר
משבוע לביה"ס התביישתי שיראו אותי, שאני יראה איך מדברים עליי
מאחורי הגב.

אחרי שבועיים בערך חזרתי לביה"ס כמו ילדה בוגרת, כבר כמעט כולם
שכחו מזה, ואלה שכן הסתכלו עליי מוזר, הסתכלתי עליהם מוזר
חזרה...