ליובל היה מבט פראי בעיניים. האוויר שתק בדממת אלחוט. תיכף הוא
מסתער, לבד, על הקוביה שמלאה במלוכלכים. לבד! השתגע! אנחנו
מתחבאים מאחורי בטונאדה קטנה, אני מבחין בזיק של פסיכוטיות ברת
הערצה. הוא מרוקן את כל המחשבות השליליות שלו כמו שמרוקנים שתן
לאסלה. הוא היה לא שפוי לחלוטין, בגלל זה כולם העריצו אותו.
אבל מי ממונה בכלל להעריך אדם כשפוי, אנשים שלומדים את תורת
המוח כמה שנים טובות? אני יכול לסכם במשפט אחד מי זה אדם שפוי.
אדם שפוי הוא אדם שהתאפס על דעתו, או אחרי שהקצין את שגעונו עד
שעשה הקפה מושלמת והגיע לנקודת האפס המוחלטת. נקודות האפס
האלה, (נקודות הקיצון, אם תרצו) נמצאות רק פעמיים לאדם. לפני
כניסתו לעולם, וקצת אחרי יציאתו ממנו. יובל לא היה קשור כלל
למשוואת השפיות שרוב רובנו המוחלט עובר בה בהצלחה גמורה.
"אללה ירחם" התפללתי חרישית עבורו.
באחת בלילה כבר הכל נגמר, בעוד שבוע, אולי יותר, תגיע ממפעל
מהדרום תעודת הוקרה והצטיינות ליובל. הוא יגיד שהוא פחד, כמו
כל אדם, ושהמוות נתפס בשבילו כמו כתובית THE END בסופו של כל
סרט.
ובכלל, זה היה ריגוש, וריגוש, הוא כמו נפט, ככל שהוא נהיה יותר
נדיר בעולמנו, ככה הוא יקר ומוערך יותר בקרב כולם.
יובל באמת היה בלתי שפוי, אולי אפילו טיפש, אבל הוא הביא הרבה
גאווה לכולנו. אני ויובל חברים טובים עוד מהתיכון, התגייסנו
ביחד, עברנו את הגיבוש ביחד, וקיבלנו את הכנפ"צ, הכומתה והסמל
ביחד. עשינו מבצעים ביחד, כבר הסגרנו כמה מחבלים, יום בג'נין,
שלושה ברפיח, עוברים ממקום למקום כל הזמן, והוא איתי. הצלתי לו
את החיים אפילו פעם אחת, בפעולה ברמאללה, עצרנו איזה
אבו-מישהו. אח, יובל, אהבתי אותו, משהו כמו דוד ויהונתן, בלי
רמיזות מיניות אבל. יותר מאח. הוא רואה במוות, כאמור, כחלק
בלתי נפרד מהחיים, כמו כתוביות סיום.
אני רואה את המוות, ועמדתי מול המוות כבר כמה וכמה פעמים
בעצמי, באור מעט שונה. הוא חלק שעדיף לדחות כל הזמן. החיים הם
כמו מבוך, שאתה מסתכל עליו מלמעלה, והסוף של המבוך הזה נמצא
הרי מול העיניים, כל מה שצריך זה רק למצוא את הדרך הנכונה בתוך
המבוך.
אכן, הרמטכ"ל העניק לו ציון לשבח, ואות, והוא נאם גם על תקופתו
המשתכרת לאורך שנים אינספור בצבא, ועל השיפור שהוא הנחיל והשיג
בתפקידו הרם עבור חייליו ופקודיו. בסוף להקה של ג'ובניקים שרה
את התקווה עם פלייבק וכולם הסתלקו למכוניות בחניון.
הלכנו לחגוג כל הצוות בפאב. יובל שתה כמו חזיר. המפתחות להונדה
אקסנט בידיים שלי. אני אחראי מספיק לא לשתות. יובל, כמה שהוא
יותר שיכור הוא יותר מחודד ופראי. גנב לי את המפתחות לרכב
ונמלט. רצתי אחריו, אבל נתקעתי באיזו גברת מגונדרת עם גישה לא
נכונה. שפכה עליי את המשקה שלה וצווחה כמו ילדה. מיד אחרי זה
עלו עליי החבר שלה, חברים שלו, וכמה שוחרי קטטות. לא יצאתי בשן
ועין כי לא ניסיתי להשיב אלא רק ללכת להציל את יובל. רן ויוגב,
היו הפוכים ועמדו בנטייה רבה ימינה, עקומים ובגילופין, צוחקים
על המצב המחורבן הזה.
תעצרו את יובל צעקתי להם מתוך רעשי החבטות. לא צעקתי מכאבים,
רק חשבתי על יובל.
הם הלכו אדישים, ממש עשו טובה. מי יכול להאשים צמד שיכורים שלא
יודעים אם הם ערים בכלל או עומדים להירדם תוך שנייה. אני חושב
בכלל שהם לקחו משהו לריאות שהם לא היו אמורים לקחת.
אחרי זה כבר לא יכולתי יותר, באמת שניסיתי רק להשתחרר, אבל
פשוט אף מאבטח לא בא להפריד, אז הייתי חייב להפסיק להגן על
עצמי, ולהתחיל להיות יותר תקיף. זה נגמר תוך פחות מדקה עם
ארבעה אנשים שוכבים על הרצפה, מהוממים ממכות ומהולים מסם החיים
ומעט אלכוהול.
כולי שרוט וחבול אני רץ לחניון, אני רואה את המכונית, אורות
נדלקים ממש מולי. יובל מסתכל לי בעיניים הוא הולך לעשות את
טעות חייו, כמו שאמרתי, לנסוע במבוך הנורא הזה של החיים כדי
לחפש את הסוף. איזו טעות חמורה.
ואם הוא עושה את הטעות, אז למה דווקא אני מתעורר בבית חולים,
והדוקטור מספר לי שאני לא אוכל ללכת יותר, ולא להביא יותר
ילדים לעולם? למה אני משלם את המחיר? ולמה יובל הגיבור העשוי
ללא חת, לא בא עם צל"ש הרמטכ"ל המזויין שלו ובא לבקר? מה אני?
לא בן אדם? |
