היה כבר חושך. צללים אחרונים של ערב ריקדו את מחולם המכשף על
שובלי העננים והתנדפו מפאת הלילה. "את יודעת לכתוב", אמרת לי,
המילים שלך משחקות תופסת עם העלים המתנדנדים ברוח, ובקבוקי
הבירה נראו כמו ביבר זכוכית שיכור, מתנדנד גם הוא, אולי עיניי
היו מעורפלות מדי, אבל את המשפט הזה אני זוכרת היטב. משפטים
אחרים שלך נשארו מקוטעים, אבל איך שאמרת, "את יודעת לכתוב",
היה כאילו השתחווית לי ונשקת לכל חלק בגופי, בלשונך ובתזוזת
פיך.

משפטים נשארו במקומם. אתה לעומת זאת, זזת. באותו לילה בתנועות
קטנות וסיבוביות בהתאם לרוח ולעלים ולספסל וגם לראש שלי שצנח
על ברכייך, ואחר כך ממני, בתנועה החלטית. לא אמרת יותר שאני
יודעת לכתוב. לא ביקשת יותר לקרוא שום דבר.

תן לי לשפוך את עצמי החוצה כמו מילוי של עוגת קצפת. בסיבובים
קלים ובגיהוקים בין משפט למשפט, זה יהיה כמעט פסטורלי, אתה לא
חושב? להישפך לך על הברכיים, בין הידיים, על הבטן והזרועות
והגב. שתצטרך לשפשף אותי מעלייך, להתייסר באובדני. אידיליה
שיכורה של כמעט לילה. אם הייתה זו קצפת, ולא אני, היו עינייך
מתלכדות ולשונך מתפתלת על מנת להוריד את המתיקות. באותו ערב
נתת לי להידבק אל עצמותייך, לנשום אותך לאט, פנימה והחוצה. אחר
כך כאילו הברקת מעלייך את השאריות של מה שהייתי אני באותו ערב.
אירוני כמעט, שאפילו איני זוכרת הכל, אולי איני זוכרת את
כולי.

באותו ערב אני כתבתי ואתה קראת. אני כתבתי דיוקן עצמי במילים
איטיות ומתנגנות ואתה קראת ושיספת את אחרון מבטיי, אומר לי-
הביטי, ראי כל מה שאינך רוצה לראות. לא את בגידת הרוח
ומנגינתה, כי את עצמך. לא העולם הוא שעקום בעינייך, אלא את.
"ובעינייך?" שאלתי, כמעט מדברת לכיוון הנגדי, בולעת את המילים,
שוכחת שהן צריכות לצאת החוצה.
"את יודעת לכתוב," אמרת, מלטף אותי, או שמא הייתה זו הרוח.
אם אינני יודעת לכתוב אותך, ואת עצמי אני יודעת לכתוב רק כשיש
מי שיקרא- מתי יהיו מילותיי יותר מאשר משב רוח קליל שעבר בראשי
המסוחרר?

נדמה היה לי כי עוד מליון צירופי מילים יראו בעינייך יפים
יותר. כמעט מלודיים, מתנגנים על נבל גופך. אני הייתי לא יותר
מצרימה קלה, אי כיוון של מיתר בשעת לילה בלתי חשובה שמחר ישכח.
יש אנשים שיודעים לכתוב טוב יותר. לא, יש אנשים שאתה יותר נהנה
לקרוא.

היה כבר אור. אור חלש אמנם, אפור, אבל צללים ראשונים של
אדמוניות החלו לבקוע מאחורי העצים, ועננים כמו צבועים בצבעי
עפרון. אני התעוררתי אפורה כמו האור השקט, אפורה ושקטה וקרה,
עטיפת ספר אפור שדפיו ריקים, רועדת. גנבת לי את שמיכת
המטאפורות והמילים המגוננות והיפות.
"את יודעת לכתוב", הדהד קולך בין העצים, ואני ליטפתי את פניי
מנסה לגרד מהם אפר.
מנגינת הרוח פרעה את שערי, לא מגלה אם היה זה טל או דמעות, כדי
שלא אוכל לכתוב גם את זה, לשסף את הרגע במילים.