כאדם חסר איבר חשתי, לא ילדי, לא ביתי, עימדי,
מזה שנים נותקו ממני השאירוני  לבד,
ניסיתי, אלוהים עדי שניסיתי להחזירם אלי,
אך אמם, גורלם, וכל העולם דמם,
איבדתי דרכי, תעתה נפשי, עמדתי אומלל
רבות נלחמתי, חום ובערה בגופי, נשארתי בגפי,

לא ידעתי מנוח מה הוא, התחלתי לנדוד, בגפי,
תיק בגדים, על כתפי סיר, מחבת, שמיכה עימדי,
לפעמים עצרתי, בסרט ביקרתי, מסעדה,פאב, אך אומלל,
כל אלה לא שינו את העובדה, אין איש לצידי ,אני לבד,
פניתי לכולם, הפכתי שולחנות של מנהל פה ושם, אך הוא דמם,
ניסיתי, אלוהים עדי, שניסיתי להחזירם אלי.

חושבני, שעשיתי כל מה שבידי בן אנוש כדי להחזירם אלי,
חודשים, שנים חלפו ביעף, הכרתי אהובה חדשה, כבר לא בגפי,
כששקט סביבי, והיא לצידי, לא איכפת לי שהעולם  דמם,
מתעורר בבוקר, הולך לישון, ערב, שבת והיא  עימדי,
אני עדיין לא איתם , אבל אני כבר לא  לבד,
מזמן לא חשתי נאהב, מזמן לא חייכתי מתוך בטני אני לא אומלל.

אהבתי נתנה פירותיה, ילד וילדה נוספים נולדו לי, איני אומלל,
חיוך וחדוות החיים שבו בגדול אלי,
אני דואג שכל אהובי, לא יהיו אפילו לדקה אחת לבד.
מספר להם על אותם ימים רעים, בהם שהיתי בגפי,
וחלומי הורוד היה שילדי יהיו פה עימדי,
לא רציתי אז, לא רוצה היום, להסתובב בעולם שדמם,

בינות לחיוכים, ולשמחת העולם, הכול שוב דמם,
הודעת איוב, הונחתה ולא על ידי יונה, ואני שוב אומלל,
בני בכורי, חלה, נפל למרה הממאירה והוא לא עימדי,
הגורל האכזר החליט להביאו בדרכי נפתולים אלי,
אני והוא במלחמה האדירה, אני כבר לא בגפי,
אהפוך עולם, אפיל חומות, אסעד אשתף לא אשאיר אותו לבד,

ניצלנו כל דקה, שעה ויממה לא להיות  לבד,
שוחחנו,פטפטנו השלמנו עשור שנים,בהם הפה דמם.
סיפרתי גם לו, אייך היו חיי, כשחייתי בגפי,
איך פתחתי חיים חדשים, אך עדיין הייתי אומלל,
האל האיר לי פנים והחזיר אותך אלי,
נעבור את כל המכשולים, ננצח המחלה ותהיה עימדי,

אתה ואני כבר לא לבד, אומנם חושבים שבמצבך אתה אומלל,
אך נפתח לו הפה והלב שדמם, אתה בני חזרת אלי,
אני כבר לא בגפי, מעתה והלאה לנצח תהיה עימדי.