סבתא באמת בישלה דייסה, ובאמת חילקה לכולם, אבל האמת היא שאני
רוצה לדבר דווקא על דייסה אחרת. דייסה שאף בנאדם לא מקבל, הוא
רק מחלק. זו הדייסה שאלוהים מחלק, ואותה אנחנו רשאים לחלק לפי
ראות עיניינו. אני בטוח עכשיו שאיבדתם אותי, אז אני רק אתמצת
את ההקדמה הזו - הכותרת מטעה.
 אלוהים מחלק לכולם דייסה, איך שהם נולדים. איך אחרת תגדירו
את כל עירוב התכונות, המאפיינות כל אדם החל מיושר ונדיבות ועד
חוסר סבלנות וקטנוניות. אופי? אולי, אבל דייסה זה תיאור הרבה
יותר נכון, לדעתי לפחות. ובכן, אני דווקא אהבתי את הדייסה
שקיבלתי כשנולדתי. היא התבררה כדייסה טעימה מאוד, מגוונת
ואפילו מיוחדת. קיבלתי אפילו מנה גדושה של דייסה, כשחושבים על
זה, היו לי הרבה תכונות... פעם.
 אחת התכונות בדייסה הייתה חוכמה. כן, כן, הייתי פעם חכם.
הייתי לומד, מצליח במבחנים, כמו שילד חכם אמור לעשות. אך אחת
התכונות האחרות הייתה נדיבות, אז כשידידה שלי, בשלהי לימודינו
בתיכון ביקשה שאני אעזור לה ללמוד לבגרויות, נתתי לה באיטיות
את החוכמה הזאת. כל מבחן קצת. כך שבסיום הלימודים, היא סיימה
עם תעודת בגרות טובה, ולי לא נשאר יותר כח ללמוד לעולם.
 אחת התכונות בדייסה הייתה נאמנות. כן, לימדו אותי שחייבים
להיות נאמנים לחברים. אך אחת התכונות האחרות הייתה נדיבות, אז
כשחבר שלי, שאמר שאנחנו החברים הכי טובים, לא היה נאמן והיה
משקר לי, ומספר לשאר החבורה רכילויות רעות עליי, רק בשביל
שיהיו לו דברים מצחיקים להגיד, נתתי לו באיטיות את הנאמנות
הזו. כל פעם שנפגשנו קצת. כך שעד שהוא עבר דירה, וניתקנו את
הקשר, הוא כבר למד נאמנות מהי, ואני כבר לא האמנתי לאף אחד,
לעולם.
 אחת התכונות בדייסה הייתה רגישות. כן, פעם לימדו אותי שלהיות
רגיש ולעיתים אף פגיע זה לגיטימי, אפילו בעולם שלנו, אפילו
בישראל. אך אחת התכונות האחרות הייתה נדיבות, אז כשהבנות בשכבה
שלי, כל הזמן היו מספרות כמה שהן רוצות שחבר שלהם יהיה רגיש,
נתתי לבנים בשכבה באיטיות את הרגישות שלי, כי לי היא לא עזרה
עם בנות השכבה. כל פעם שבת אחרת סירבה לי נתתי למי שהפך מאוחר
יותר להיות החבר שלה, קצת מהרגישות הזאת. כך שעד שסיימתי
ללמוד, החבר'ה בשכבה שלי כבר ידעו כולם מתי לקנות פרחים, ואיך
לאהוב את החברות שלהם, ואני? כבר לא הרשתי לעצמי להפגין רגש
יותר, לעולם.
 אחת מהתכונות בדייסה הייתה כישרון, במיוחד כישרון לכתיבה.
כן, פעם הייתי כותב הרבה, על המחשב שלי ככה, בשביל הכיף. אך
אחת התכונות האחרות הייתה נדיבות, אז כשהחברה שלי כל הזמן רצתה
להראות לחברות שלה כמה שאני מוכשר, וכמה שאני עמוק, נתתי לה
באיטיות את הכישרון הזה. כל פעם שנפגשנו הייתי מביא לה סיפור
חדש, כך שעד שהיא זרקה אותי, הספקתי לכתוב לה כבר כמעט ספר
שלם, ולי נמאס כל כך מהכתיבה הזאת עד שהפסקתי לכתוב, לעולם.
 אחת מהתכונות בדייסה הייתה נדיבות. כן, אמא שלי לימדה אותי
שכדאי להיות נדיב. אבל כשהגעתי לצבא, החבר'ה החדשים שלי הראו
שאין להם את התכונה הזאת, אז הענקתי להם באיטיות את הנדיבות
שלי. כל שבוע קצת. כך שעד שסיימתי את שירותי הצבאי, החבר'ה
במחלקה שלי יצאו אנשים טובים יותר, ואני? כבר לא נשאר לי
כלום.
 תבינו, כל בנאדם אוהב לדבר על עצמו, להתעסק בעצמו, מן אוננות
שכזאת. כל אחד משוויץ בתכונות שלו, בדייסה שלו. אז כשהבנתי שלא
נשארה לי יותר אף תכונה, לאחר שחילקתי כבר את כל הדייסה שלי,
התיישבתי והתחלתי להביא ביד, עד עצם היום הזה.