מן הרגשה סתמית שמציקה בפנים. אולי דכאון. ריקנות תהומית
משתלטת, דוחקת הצידה את כל הרגשות, צועקת בעוצמה. רק אני שומע.
החדר חשוך, אור נכנס מהרחוב. עלים נושרים עפים ברוח חרישית.
מוסיקה עצובה בוקעת ממקלט הרדיו השחור. השיר שלנו מתנגן.
הבית ריק, בקבוקי בירה מרוקנים מפוזרים בחדר. המאפרה מלאה
בסיגריות שלך, כוס שפעם הכילה קפה עומדת לבדה על שידה מאובקת.
הבגדים זרוקים על הרצפה, אני עובר מעליהם ונכנס להתקלח. המים
קרים, צמרמורת מתעוררת בגבי כשהמים מכים. רק אור של נר מאיר את
החדר, אני עומד  רועד ומתנגב בתנועות איטיות, מתמכר לכאב, נותן
לו להקיף אותי, לחדור פנימה. עדיף מריקנות.
אני מתיישב על הספה, מחפש משהו לראות בטלויזיה, לא מוצא כלום.
אני מכבה אותה וקם, הולך למטבח. אני מניח קוביות קרח בכוס
ומוזג וויסקי, מרוקן כוס ראשונה במהירות וממלא עוד אחת. חוזר
לספה ושותה באיטיות, שוקע בתוך האלכוהול, נותן לו לקחת אותי
למקום רחוק. בחוץ כלב נובח, הוא לא מפריע לאיש. אני יכול לראות
דרך החלון הפתוח שהרוח מתחזקת, היא נושאת חול ואבק.
מתי תחזרי אני שואל, אם בכלל. אני נזכר במילים שזרקתי ומתחרט
על כל אחת מהן. מרוב מאמץ לא לפשל נפלתי בכל פח אפשרי, אני לא
רוצה שתזכרי אותי ככה. אמרת שאני כותב יפה, מה זה שווה אם את
לא פה. אני טוב בדברים הכי פחות חשובים. משהו בי מתוכנן להרס
עצמי, אני בדרך להגשים אותו.
כעת הרוח חודרת לחדר ויוצאת מהחלון השני. אני יושב על הספה
במגבת וגופי מתקשה כשהרוח עוברת דרכי. הרוח משאירה חלק מהחול
שהיא נושאת לפני שהיא ממשיכה בדרכה, עוד שכבות של לכלוך
מצטברות בחדר.
צילו של הנר מרצד בחדר. בחוץ האורות נכבים, עכשיו החושך מוחלט
והשקט לא מופר, חוץ מתווים של מנגינה נוגה שנשמעים. שכבת לידי
במיטה וכל כך רציתי לחבק אותך, אבל את הסתגרת בצד שלך. מתבצרת,
לא נותנת להרגיש אותך. דווקא איתך משהו לא הלך, אין לי מושג
למה, אבל זה אוכל אותי מבפנים. משאיר אחריו ריקנות. אני מדליק
סיגריה, היא עושה אור צהוב בחדר, העשן לא נראה בחשיכה. אני
מרים את הכוס ומעביר את כל הוויסקי שנותר בה לתוך פי, אני
מרגיש את הטעם המר ובולע. מתענג על הבחילה שמתעוררת. הטלפון
מצלצל, חבר מספר על מסיבה ויהיה כיף. אני מסרב בלי להסביר, אין
לי כוח לתירוצים. הוא לא מתווכח, רק מריץ בראש את החבר הבא
ברשימה ובטח עוד שנייה הוא יתקשר אליו. הדקות עוברות והמחשבות
לא מרפות. נראה לי שאני אשכח ממך. פתרון אחר לא נראה והעתיד
הולך להיות יותר כואב. אני מושיט יד לעבר ספר שהבאת לי. אני
מלטף אותו בעדינות ולרגע מכה בו עם כף ידי ואז שוב מלטף ומאמץ
אותו לחיקי. ברדיו עוד שיר מתחלף ועכשיו זמרת שרה על אהובה,
אני מנתק את המכשיר השחור מהחשמל. אני נזכר בתמונה מסרט שבו
מנתקים את הסבא המבוגר ממכונת ההנשמה. אני מרגיש פתאום זקן.
מכונית עוברת בשכונה. הנהג משפשף את עיניו בכבדות, אני מביט בו
חולף, מנסה לדמיין את מסלולו, את הסיבה שבגללה הוא מתעורר
באמצע הלילה. הרוח כבר הפכה לסערה והעצים מתכופפים, מנצלים את
יתרונם עד תום. אני כל כך שונה. אני עוצם את העינים ורואה סירת
דייגים מתנדנדת בסערה על מים גועשים. שלושה דייגים רצים הנה
והנה מנסים לייצב את הסירה. אך מאוחר מידי, גל מכסה אותם והם
מתפזרים לכל עבר. אני פותח את עיני, קרני אור ראשונות צובעות
את השמים בכתום. העיר מתעוררת בעצלתיים. עוד ועוד רכבים כבדים
מתווספים לתזמורת הרגילה. מציגים חזות שגרתית. בפנים הכל כבר
אכול. אני מתרומם וסוגר את התריסים, מונע מהעיר להכנס. לוקח
עוד לגימה ישר מבקבוק הוויסקי ונכנס למיטה. אני נצמד לצד שלך,
במקום שבו התבצרת. אני מלטף את הסדינים, מנסה לדלות מהם קצת
חום. אבל כבר מזמן הכל פה התקרר. אני יכול לשמוע את הרוח
נרגעת, גם היא הולכת לישון. במקומה העיר עובדת. אני שוקע
בחלומות. ריחך עדיין ספוג בכרית והוא נושא אותי למקום אחר,
רחוק, אולי אפילו שמח. אני מתעורר ומנסה שוב להרדם. מתהפך
במיטה, לא בטוח שאי פעם היית פה. העיר כבר הומה. נערות יוצאות
לקניות. מגשימות משאלות. זוגות מתחבקים על חוף הים. סרטים
חדשים מציגים בקולנוע. אני מרגיש את הדכאון שבי מתחזק, מחזיק
ידיים לריקנות. בתוך החדר הנר נגמר ונכבה. גם אני.