"טוב, אני ממש עייפה, נתראה מחר כן?"
"כן..."
"אז, לילה טוב..."
"לילה טוב."
המילים האחרונות ששמעתי מיעל הדהדו לי בראש בשעה שאני יושב עם
אמה ואביה ליד חדר המיון, רק יום אחד אחרי שהן נאמרו. יעל לא
הייתה סתם עוד אחת, היא הייתה האחת, כן, עם ה' הידיעה, ואני
נשבע לכם שעוד לא אמרתי את זה אף פעם.

הסיפור שלנו מתחיל למעשה שנתיים וכמה חודשים קודם, כשאף אחד לא
ידע על קיומו של השני בעוד היינו כל הזמן כל כך קרובים, וכל כך
רחוקים. זה התחיל באחד הטקסים האלה של יום השואה או יום הזכרון
בבית הספר, יום עצוב להתחלה שמחה. יעל למדה בשכבה שלי, אבל
בכיתה אחרת, פעם ראיתי אותה, אבל באותו זמן לא ידעתי עליה
כלום, אפילו לא שהיא בשכבה שלי, עד כמה זה יישמע מוזר. באותו
יום ישבנו כל בית הספר והסתכלנו על הטקס. היא בהתה, כנראה בלי
לשים לב, או אולי עם לשים לב, את זה כנראה לא אדע. המבטים שלנו
נפגשו, והיא שמה לב שהיא בוהה. החלפנו חיוכים. תוך כדי הטקס
החלפנו עוד דיי הרבה מבטים, וכנראה שזה באמת היה הרבה, כי חוץ
מזה אני לא מצליח לזכור עוד משהו שראיתי בטקס הזה.

הייתי ביישן. לא העזתי לעשות כלום. במיוחד לא כשהיא נמצאת עם
כל החברות שלה כל הזמן. כמה שבועות אחר כך היא הבינה שממני זה
לא יגיע, אז היא החליטה לעשות משהו. עמדתי ליד חדר המורים,
חיכיתי לאחת המורות כדי לשאול אותה משהו. היא עמדה בפינה
וראיתי אותה בזוית העין. היא עמדה והביטה לכיווני. לא הסתכלתי
אליה. אחרי כמה רגעים של היסוס היא ניגשה אליי.
"פה זה החדר מורים?"
לא ידעתי אם לצחוק או לענות ברצינות. בסך הכל, חדשה היא לא
הייתה. את זה ידעתי, וכל אחד שנמצא בבית ספר קצת זמן ידע שזה
חדר מורים.
"את האמת, רציתי לשאול אותך בדיוק אותה שאלה."
היא צחקה.
היה רגע כזה של שקט, כשלאף אחד אין מה להגיד, הרגשתי שהפנים
שלי מתחילות להאדים, ובסך הכל, היא יזמה ראשונה, אז עכשיו
הכדור בידיים שלי.
"אז... את מחכה לאיזה מורה?"
"כן, ואתה?"
האוזניים שלה האדימו, כמו כל פעם שהיא שיקרה, אבל את זה למדתי
עליה רק אחר כך, למרות שהיא אף פעם לא שיקרה לי באמת...

כל מה שקרה אחר כך כבר לא משנה, חודש אחרי זה נהיינו חברים.
היא הייתה יפה, לפחות יחסית לשאר הבנות בשכבה. אף אחד לא הבין
מה מישהי כמוה מוצאת משהו בי. אבל לא היה לה אכפת שחושבים ככה,
ואם לה לא אכפת, אז למה שלי יהיה אכפת? יעל הייתה אחת הבנות
היותר פעילות שהכרתי באותה תקופה, וגם לא רק מהבנות. לא סביר
היה למצוא אותה בבית. היא הייתה מדריכה בתנועת נוער, פעילה
בבית תמחוי ביישוב שלנו, העבירה שיעורים פרטיים לילדים קטנים
בכמה מקצועות וזה אפילו לא הכל. לפעמים היה לה קשה למצוא אפילו
זמן בשבילי, אבל אף פעם היא לא נתנה לי להרגיש ככה. כנראה עוד
אחד מהכשרונות שלה. משהו כמו מקור כח בלתי נדלה, עוד אחד
מהדברים שהשבעתי אותה שתנסה ללמד אותי גם.

שנה אחרי שנפגשנו כבר לא ידעתי איך אני יכול להסתדר בלעדיה,
היא הייתה עוזרת לי בלימודים, והכי חשוב, היא פשוט הייתה שם
בשבילי. תמיד כשרציתי לחצתי על כמה מקשים בפלאפון ומייד הייתי
שומע את הקול המתוק הזה שלה, המרגיע, התומך, הממכר ממש.

ביום שישי שעבר יצאתי לטיול עם חברים. זה היה אחד התחביבים
הגדולים שלנו. היינו יוצאים לטיולים של כמה ימים, ישנים בשטח,
מכירים את הארץ. היינו לוקחים רק פלאפון אחד, וגם הוא היה כבוי
כל הזמן, הוא רק היה שם למקרה חירום. זאת הייתה מן התנתקות
כזאת, משהו שהפך לצורך אצלנו עם הזמן. לפעמים אפילו יצאנו על
זמן בית הספר, אבל זאת הייתה כבר השנה האחרונה שלנו, אז למי
אכפת. יצאנו לטיול של שבוע, מיום שישי עד שישי שאחריו.
התגעגעתי אליה, אבל לא כל כך, כי החברים היו איתי, וזה משהו
שמשכיח מאיתנו כמעט הכל.

חזרנו ביום שישי מאוחר בלילה. צלצלתי אליה, אבל היא לא ענתה.
השארתי הודעה במשיבון. אחרי כמה דקות היא חזרה אליי.
"היי, מצטערת שלא עניתי, ישנתי..."
"אוי, מצטער, חשבתי שתהיי ערה, רק רציתי לוודא שאנחנו נפגשים
מחר בצהריים?"
"כן, כרגיל?"
"כן."
"טוב, אני ממש עייפה, נתראה מחר כן?"
"כן..."
"אז, לילה טוב..."
"לילה טוב."

הייתה לנו פינה, מן ספסל נחמד כזה שהיה בכניסה לרחוב שלא הגיעו
אליו הרבה מכוניות, במיוחד לא בשבת בצהריים בזמן שבדרך כלל
נפגשנו. לא הצלחנו מעולם להסביר למה, אבל פשוט אהבנו לשבת שם.
יעל קיבלה את רשיון הנהיגה שלה חודשיים קודם לכן, והיא עדיין
קצת התלהבה ממנו. היא לא נהגה טוב, אפילו יחסית אליי, שגם אני
לא הייתי נהג מושבע. בכל זאת, כמעט תמיד הייתי משכנע אותה שאני
אבוא לאסוף אותה מהבית ושהיא לא תגיע לשם בכוחות עצמה. בפעם
הזאת שכחתי מזה.

לא האמנתי שזה יכול לקרות. לא לי, לא איתה, לא עכשיו. הכל עבר
כל כך מהר. זה אפילו לא היה אשמתה. נהג משאית שהתברר אחר כך
שנסע כל הלילה והעביר סחורות לא היה מרוכז סטה ממסלולו ונתקע
איתה כמעט חזיתית, במהירות גבוהה. הכל קרה ממש לפניי, בכביש
הראשי של היישוב, ממש קצת לפני הכניסה לרחוב. בהתחלה לא הבנתי
מה קרה. ישבתי שם וקראתי עיתון. כששמתי לב שהייתה תאונה
התקרבתי והתחלתי לזהות את המכונית. לפחות מה שנשאר ממנה. הפחד
הגדול שלי התחיל להתממש.

יעל הובהלה במצב אנוש מאוד לבית החולים. הנסיעה לשם נראתה
פתאום כל כך ארוכה. למה יש רמזורים בכלל?! מי צריך אותם? הם
סתם מעכבים, וגם איזה מן אנשים נוסעים ביום שבת בצהריים? הם לא
יכולים לפנות את הכביש לקצת זמן?!

יעל הייתה בחדר הניתוחים זמן שנראה כמו נצח. בסוף הרופא המנתח
יצא. לפי הבעת הפנים שלו והצורה שבה הוא ניגש אל ההורים שלה
כבר הבנתי. פרצתי בבכי ורצתי משם. נכנסתי למכונית, התנעתי,
ורציתי להגיע כמה שיותר מהר הביתה, שום דבר אחר כבר לא עניין
אותי, רק לא לראות את העולם הזה יותר, הוא בגד בי ואני לא רוצה
לשמוע ממנו יותר ואני רוצה להגיע הביתה עכשיו. וזהו.

עכשיו אני מבין למה קורות תאונות דרכים. בגלל אנשים כמוני.

אלוהים, כשיגיע הרגע שתיקח גם אותי שמה למעלה, יש לי שיחה
ארוכה מאוד איתך. היא לא עשתה שום דבר רע בחיים שלה. האם כך
אתה גומל לאנשים טובים? היה לה עתיד מובטח. היה לה שכל. היו לה
אמצעים. היה לה כל מה שהיא צריכה. היא אף פעם לא התלוננה, והיא
בטח נתנה הרבה יותר ממה שהיא לקחה. אני יודע שאתה רוצה שיהיו
גם אנשים טובים איתך למעלה. אבל היא, למה דווקא היא?!

What goes around, comes around. כמה חבל שאתה כנראה לא יודע
אנגלית.