"אתה לא רוצה אותם למרות מה שהם מסמלים?!", היא אמרה ברוגז.
"אני לא רוצה אותם בגלל מה שהם מסמלים..." עניתי בקול עצוב
וחנוק מבכי.

כך נסתיימה השיחה שלנו אתמול. והיא עדיין מהדהדת באוזניי.
ישבתי במקום שלי, המקום שהוא רק שלי. ולא של אף-אחד אחר.
אף-אחד אינו יודע עליו וכך זה גם יישאר.
מקום שהוא לא גדול ולא קטן, מקום שמתאים בדיוק לי.
הוא נמצא יחסית רחוק מהבית, בסוף הרחוב שלנו, מאחורי כל העצים
והפרחים שמקשטים את הכבישים, שם יש גדר ובה חור.
חור לא גדול כל כך, אבל אני עדיין מצליח לעבור בו, טיפה קשה לי
עכשיו, כי כבר גדלתי. אבל זה בסדר.
אחרי שעוברים את הגדר, ממשיכים בשדות ואז ממול, הוא נמצא.
מספר עצים גדולים ומלאים, הנמצאים יחד כגוש, מסתירים היטב את
המקום שלי. בית עץ קטן, מעט רעוע ומתפרק, יש אפילו מעט ירוקת
על הגג ועל הקירות החיצוניים שלו, אבל הוא בסדר. והכי חשוב -
שקט, כמו שאני אוהב.
שם, שם אני יושב תמיד כשאני עצבני, או עצוב, כשאני מעדיף להיות
לבד.
שם אני חושב, על הכל, עליו..
שם, אני נמצא עם עצמי, העצים והרוח, הנושבת בין ענפי העצים,
שמזיזה כל ענף וענף, כל עלה ועלה ולעיתים גם מגיעה אל הבקתה
ומזיזה את הקירות העשויים מעץ.
ואם הרוח חזקה דיה, היא גם מצליחה לחדור אל תוך המקום בו אני
נמצא, דרך קירות הבקתה.
שם בפנים, ממש נוח ונעים. יש חלון אחד קטן, באחד מקירות העץ.
דרכו אפשר לראות מידי פעם דרך ענפי העצים, את הסביבה.
בפנים, חם ונעים, הקירות הפנימיים צבועים לקה. וצבע הקירות
החום של העץ, משרה אווירת חמימות בתוך הבקתה.
יש שני כסאות קטנים, אחד מתנדנד, את השני כבר תיקנתי. ושולחן.
שם לפעמים כשמתחשק לו, הוא מגיע ואנו יושבים ומשוחחים.
יש גם שטיח מרופט במרכז, אשר נדמה כי חתול עשה בו את
ציפורניו.
צבעי השטיח היו בורדו, אדום ככה, וחום, אשר השתלבו עם צבע
הקירות. פעם, גם היה דיוקן ישן, של אישה יפה וצעירה, לבושה
שמלה מסורתית בצבעי זהב ולבן, תלתליה השחורים נפלו על כתפייה,
חלקם אף הגיעו עד לחזה. עיניה הכחולות בהקו משמחה. היא לא
הייתה גבוהה כל כך, אך נראתה תמירה במיוחד. ויפה, אפילו עוד
יותר.
אך זו, כבר איננה. כבר אז, כאשר הגעתי למקום, הייתה הזכוכית
שבורה והמסגרת מתפרקת. ולאחר כמה ימים, בליל חורף, בו השתוללה
רוח חזקה בחוץ, נפלה התמונה ארצה, והתפרקה לחתיכות.
את התמונה עצמה שמרתי, כי מאוד אהבתי את האישה שנמצאת בה.
הרגשתי שהיא שומרת עליי.
לפעמים, כשלא היה לי עם מי לדבר, דיברתי אליה והרגשתי שהיא
מבינה אותי. היא דאגה לי ושאלה לשלומי, היא הייתה איתי ברגעים
הקשים שלי.

כך ישבתי לי בבקתה, על הרצפה באחת הפינות.
וחשבתי על השיחה שהייתה לנו, עליו... עליה. כל השיחה שהייתה
לנו אתמול, שבה וצפה לנגד עיניי.
ככל שיחה איתה גם השיחה הזו הגיע בשלב מסוים להשוואה בנינו.
היא לא מבינה שהיא פוגעת בי, כאשר היא עושה את זה.
אני לא יכול לדעת בוודאות על מה היא חשבה שאותו הרגע, אבל בסוף
השיחה, היה נדמה לי שהיא סוף-סוף הבינה את מה שניסיתי להגיד לה
כל הזמן.
נמאס לי כבר, אני לא חושב שאני רוצה להיזכר ביכולות שלו, בכוח
ובעצמה, בהיגיון ויכולת המחשבה העצומים.
בהצלחה וביופי, בהתמדה וביכולת להצליח בהכל, בדרך בה הכל הסתדר
לו והכל הצליח, בדרך בה כולם הסתכלו עליו בהשתאות, פליאה
והערצה. בדרך בה כולם העריצו אותו ושמחו להימצא בקרבו.
בדרך בה ראו אותי, מפני שהייתי אחיו ולא מפני מה שהייתי -
אני.

אתמול כשחזרתי מבית-הספר והגעתי הביתה. בדרך לחדרי נעצרתי לפתע
ליד חדרו, בלי סיבה, כאילו היה איזה מגנט ענק שמשך אותי ולא
נתן לי להמשיך.
עמדתי שם, מספר דקות לפני שהבנתי בכלל מה קרה. ובדיוק כאשר
התכוונתי להמשיך ללכת, ראיתי אותה מתקרבת אליי, היא הייתה
לבושה בגדים שחורים. שיערה היה מתוח על קרקפתה לקוקו. הוא היה
צבוע בצבע אדום, ושורשיו הבהיקו בצבעם הלבן. היא הייתה גבוהה
מאוד, וגבה כפוף מעט עקב משקל גובהה הרב ועיניה החומות, נראו
כבויות מעט.
ואז היא שאלה "האם קרה משהו?", "לא, כלום לא קרה", עניתי לה.
והיא הסתכלה בי במבט מהרהר אשר לא מאמין לדברי בן שיחתו, אך לא
הוסיפה דבר.
הרמתי את רגלי, מתכוון להמשיך לעבר חדרי, אך היא פתחה שוב
בדברים.
ידעתי שייקח זמן עד שהשיחה הזו תסתיים, אנו איננו מדברים הרבה,
אך כשזה קורה, זה נמשך. נתתי לה דבר, למרות שידעתי שיעברו דקות
ארוכות עד שנסיים, נתתי לה לדבר כפי שאני עושה תמיד.
"אני מתגעגעת אליו כל-כך", אמרה. "לעיתים, אני מתעוררת בבוקר
בכוונה ללכת לחדרו ולהעירו שיתכונן לבית-הספר, אך כשאני מגיעה
אל חדרו, זה מכה בי שוב ואני מבינה שוב, שהוא... כבר איננו",
היא הוסיפה כאשר בעיניה לחלוחיות.
ואני מהנהן בהבנה חלקית... גם אני מתגעגע אליו, למה שהוא היה
עבורי ולא מה שהיה עבור כולם.
לא את הסמל ומודל החיקוי, אני מדמיין שוב ושוב פוסע בבית, אלא
את אחי אשר תמיד היה שם עבורי, תמיד תמך בי ועזר לי. אליו אני
מתגעגע.
והיא ממשיכה בדבריה "אני משאירה את חדרו כפי שהוא, מפני שאני
מנסה להאמין שיום אחד הוא יחזור וימשיך לעסוק בהכל, כפי שהיה
עושה אז".
היא שתקה מעט, כנראה חשבה עליו. ואז היא המשיכה שוב "תמיד עבד
במרץ, ושקד על כל מה שהוא עשה. ובלי הפסקה עד שסיים הכל
בהצלחה".
אני כבר הבנתי לאן זה מוביל, אך כמו תמיד הרגשתי בושה וחוסר
כבוד שבכוונתי לעוצרה באמצע דבריה. ונתתי לה להמשיך בדבריה.
"אתה אינך רוצה אף-פעם להתנדב, מדוע אינך עושה זאת?" שאלה, אז
זו הייתה שאלה רטורית ולכן היא המשיכה בדבריה בלי הפסקה.
"אינך יושב ומכין שיעורים, אינך נרשם לחוגים ופעילויות, אינך
עוזר בבית. אתה רק מסתגר, מה קרה? אתה רוצה לדבר על זה?".
היא תמיד שאלה זאת, אך אף-פעם לא חיכתה לתשובה.
וכמו מקודם, היא פתחה בדברים שוב...
"החדר שלך תמיד מבולגן. ואני זו שמסדרת אותו".
הייתה שתיקה ארוכה ואני המשכתי את דבריה בראשי 'אינך בא
כשקוראים לך כפי שהוא עשה, אינך מציע עזרה כפי שהוא עשה, אינך
מסודר ומאורגן כפי שהוא היה, אינך משקיע בבית-הספר ובשיעורי
הבית, אתה אינך הוא!'
בכל שיחה כזו, הרגשתי שהיא מנסה להפוך אותי למה שהוא היה. הם
בכלל לא יודעים שאת השיעורים אני מכין בבקתה שלי, הם אינם
מבינים שאיני נהנה בכל הפעילויות והתרומות. אני איני רוצה
להיות הוא, אני מנסה שייקחו אותי כפי שאני, אך כנראה שזו בקשה
גדולה מדי לבקש.
"טוב, אני צריכה לסדר את הכלים במדיח", היא אמרה.
מילים אלו קטעו את קו מחשבתי.
המשכתי בדרכי שנקטעה עקב שיחה זו, הנחתי את ילקוטי בחדר,
והלכתי לבקתה, שם אני נהנה לחשוב לבדי, שם אני יכול להיות אני,
עצמי.

כשהגעתי ונכנסתי פנימה, הרגשתי אותו שם, כאילו הוא ידע על
השיחה עם אמא ובא לעודד אותי.
הרגשתי כאילו הוא אומר לי שזה בסדר. ושבסוף הכל יסתדר.
הוא תמיד ניסה לעודד אותי, אך הוא אף-פעם לא יבין מה זה באמת.
התיישבתי בכיסא ואמרתי לו "שלום, מה שלומך?" סיפרתי לו על
השיחה האחרונה עם אמא, אמרתי לו שהיא אף-פעם לא מבינה אותי.
שהם מנסים להפוך אותי למה שהוא היה ולא לוקחים אותי כפי שאני.
סיפרתי לו שאני לא אוהב את ההרגשה אחרי שיחות כאלה. כי הן
גורמות לי להרגיש רע, מזכירות לי שאני לא מספיק טוב כמוהו.
היה נדמה לי ששמעתי אותו מהנהן ולפתע כבר לא הרגשתי אותו איתי
יותר, הוא חזר למקום מנוחתו.
הוא תמיד מופיע כשאני זקוק לשיחה עם מישהו והוא נעלם כשאני
מסיים את דבריי.
כך, לאחר שהוא נעלם, ישבתי לי בכיסא, בוהה בקירות וחושב...

כל הפרסים והמדליות, אשר קיבל בכל התחרויות והדברים שהשתתף
בהם, יתפסו עכשיו את אבק השנים. הם יישארו שם על המדף, ויתכסו
בשכבות שכבות של אבק, כמו השנים שיחלפו. ואליהם כבר לא יתווספו
עוד פרסים, כי אני לא אשתתף באותם הדברים, באותם החוגים.
והיא, לא תוריד אותם מהמדף. היא לא תוכל לקחת את כל המדליות
והפרסים ולהכניסם אחד אחד לתוך קופסא.. היא לא תוכל לשאת
במעמסה הרגשית של הורדת הדברים המוחשיים ביותר שנשארו לה מבנה
שאבד והכנסתם אל תוך קופסאות, שכמו ידחיקו הכל ויעלימו את
דמותו המשרה עליה את אווירת הביטחון, הדברים הללו, הם אשר
שומרים עליה ונותנים לה הרגשה שהוא עוד יחזור.
זוהי, בעצם עוד סיבה לשמירת חדרו כפי שהוא.
הוא נסך בה הרגשת ביטחון, דאגה וקירבה. הוא, כך היא חשבה, כך
האמינה... הוא, האדם שיציל אותה מפני הכל. הוא, זה שיציל אותה
מן המצבים הלא נעימים. הוא, יעזור לה בפתירת בעיותיה. הוא יהיה
זה אשר ישמור עלייה בכל צרה שהיא ויתמוך בה בכל מצב שיהיה.
היא ניסתה להאמין שהוא, זה שישמור עליה מהמוות... אך כפי
שהינכם רואים, הוא מת והיא, נשארה בחיים.
היא רצתה שאקח את פרסיו אל חדרי, כדי שאשמור על זיכרונותיי
ממנו, שאשמר את זיכרונו בביתנו, בנפשנו. ובעיקר בנפשה שלה.
אך היא, אינה מבינה שאני, איני זקוק לפרסיו כדי לזכור אותו.
היא לא מבינה שזיכרון הוא לא מוחשי, שזיכרון הוא רגש...
מחשבה...
זיכרון לא מתכסה באבק עם השנים, זיכרון לא נעלם... זיכרון רק
מתחדד עם הזמן.

תמיד היא רוצה שאני אהיה כמוהו, אף-פעם אין לנו שיחה נורמלית,
בה אנו שואלים אחד לשלום השני, מבררים איך עבר היום ומה היו
מעשינו ביום זה.

כל שיחה שלנו, פשוט מתחילה ונגמרת בו,
ביואב.