"אני מתגעגעת", אמרתי ועיניי בוהות בשמי התכלת.
הוא הביט בי ושתק. שתיקה של אשמים, שתיקה של מיואשים, שתיקה של
ילדים, שתיקה של פחדנים.
מסביבנו הרחוב המה ושנינו, ישובים על ספסל עץ, כאילו לבד
בעולם. כאילו. חוץ מהזקנה הזאת שעברה פה עכשיו ודפקה לי את מקל
ההליכה שלה ברגל, הערס התורן עם איזה שיר במזרחית, קורע את
המגברים באוטו, והמלצרית החמודה מבית הקפה ממול, רגע? היא עושה
לו עיניים? אני אהרוג אותה.
פעם היה לי כוח להגיד לו, פעם היה לי כוח לכעוס עליו, פעם היה
לי כוח להילחם ואז הייתי רודה בו בצורה נשית טיפוסית: "אתה
מבין? אתה מבין בכלל מה אני אומרת לך, אתה שומע אותי? אתה
מסוגל לקלוט משהו לפעמים או שאתה מתכוון להמשיך עם ההתנהגות
הילדותית והמפגרת הזאת שלך. הרי זה עושה רע לשנינו". והוא? הוא
שותק, רגוע, אולי אפאתי. אויש, איך אני מתה להכניס אותו למערבל
בטון, לנער אותו איזה ניעור טוב.
"טוב, תגיד משהו. אז אתה שותק? אין לך מה להגיד?" אני דוחפת את
האצבע שלי לתוך הכתף שלו בצורה מעצבנת ביותר. אם מישהו היה
עושה לי את זה הוא מזמן היה מוצא את הראש שלו מתגלגל במורד
הרחוב.
אולי אם תתני לי רגע להגיב... הוא חושב בראש. כן, אני יכולה
לקרוא את המחשבות שלו.
"א..." הוא פותח את הפה להגיד משהו. הללויה. אך, אבוי, כבר
מאוחר מדי. "לא, לא, אל תדבר עכשיו, אני לא יכולה לסבול לשמוע
את הקול שלך. אתה שקרן. כל מילה, כל הברה, כל אות שיוצאת לך
מהפה היא שקר. אז עדיף שלא תדבר בכלל. ששש, תשתוק".
אז הוא שותק. מה אתה, סמרטוט?! ואם הייתי אומרת לך לקפוץ מהגג
היית קופץ? אני חושבת לעצמי, בצורה מורתית מבהילה. טוב, מה אתה
יושב לידי כמו טמבל, תחבק אותי. אתה לא רואה שאני נסערת?
איך אתה לא רואה שאני נסערת?
אתה אף פעם לא שם לב לשומדבר.
"אי אפשר איתך. זהו. סוף סוף הגעתי לתובנה האלוהית הזו, שפשוט
אי אפשר איתך. זה לא רק אתה, זה כל העם הזה שלכם, חבורה של
אינפנטילים, מה יש בכם? כלום. כלום. פוי. טפו על כל העם הזה.
אלוהים צייד אתכם בדבר טוב אחד, וגם בו צריך ללמד אתכם איך
להשתמש. ולא, אני לא רוצה להירגע. אני לא בנאדם רגוע, למקרה
ששמת לב. אבל בטח לא שמת לב" (אתה אף פעם לא שם לב לשומדבר).
"אז זהו? אתה רוצה שזה ייגמר? אתה רוצה לא לראות אותי יותר?
בסדר. אז נגמר. אז תארוז ותלך (אל תלך), אל תהיה פה לידי
יותר."
מה, אתה הולך...? הלך.
זו בעיה שלו שהוא לא יודע להתמודד עם דברים, אני הייתי בסדר
גמור, כן. מה. מי צריך אותו פה בכלל, עכשיו יש לי את כל המיטה
לעצמי, להתרווח, אחח, איזה כיף. הנה, נביא לפה את פילוני (זאת
בובת הפיל שלי) נחבק את הכרית, מי צריך יותר מזה? נדליק קצת
טלוויזיה... סרט מפחיד. אה, באמת מזל שהוא לא פה, ישר היה נצמד
אליי מפחד, מפריע לי לראות את הקטעים הטובים עם הדם... רגע,
השארתי את הדלת פתוחה, מאמי, אתה יכול לסגור את ה... אה.

ורק את הדברים הכי חשובים לא הצלחתי להגיד, הם היו לי ממש על
קצה הלשון. "הכי הכי אני מתגעגעת לרגש הזה שעוטף אותי, להרגשה
החמימה, מתגעגעת להיות חלק ממשהו, חלק ממך, חלק משניים.
מתגעגעת לזה שלא צריך לדבר, לאיך שאתה מבין אותי. לאיך שאתה
דואג לי. ושיש לי למי לדאוג, מתגעגעת לנוכחות שלך. בעצם, אני
לא רוצה ממך כלום. אל תביא לי, אל תקנה לי ואל תיקח אותי. רק
תהיה פה לצדי".

ואני? אני רק רציתי לאהוב אותה, לחבק אותה ולעשות לה טוב.