האדם שפגשתי היה שונה.
הייתה לו אישיות שונה.
היו לו גינונים שונים.
הייתה לו צורת דיבור אחרת.
הוא היה אדם שהמכנה המשותף היחיד שלו עם מי שהכרתי היה הפנים,
זר בפנים מוכרות, תאום זהה אובד.
אני יותר זכרתי את האדם השני משהוא זכר.
אני יותר הכרתי את האדם השני
ואני יותר דמיתי לאדם השני.
חשבתי על כך שלא צריך שהמוח, הלב והריאות יפסיקו לעבוד כדי
שנשמה תמות, תיעלם ותתפוגג בגוף הבריא שיישאר כקבר. לא צריך
הריון, יחסי מין ולחכות תשעה חודשים כדי שנשמה חדשה לחלוטין
תיוולד מתוך הריק ותחליף את הדייר הקודם כשהיא מתחייבת אך ורק
לזכור אותו באופן שטחי.
והדייר החדש זכר רק ביוגרפיה מקוצרת של חייו של הקודם, איך הוא
חי אולי (באופן עמום) ובעיקר איך הוא מת. אני זכרתי את
הניואנסים.