רצית להיות מפורסמת...
לקחת את המפתחות של המכונית של ההורים שלך.
(הם לא ידעו.)
נפרדת ממני ואמרת שאת רוצה להיות מפורסמת,
לא חשבתי אחרת.
שטחיות שלעולם לא תרצי, את חיפשת...
אמרת שזו הדרך שלך להעלות את המוניטין, או לפתח קריירה.
התבלבלת.
נסעת (לא ידוע לאן),
רק תמונות שכחת לקחת במזוודת המסע, כשהמטרה אולי לא תתממש,
בעוד שמעולם לא נהגת להמר.
חלפו להם הימים גם כשבואך לא קרב, אולי שכחת, אולי ניסית.
לי נותרו אותם הימים של חימום נפש נגדך, כי אולי לא תחזרי,
אפילו לא לבקר.
מדמיינת אותך עם כל הבגדים המפוארים של נשף כלולות ריחני -
טהורים היו יותר.
פיסות בד, משי וסאטן שמעולם לא ידעת כמה מגעם מרגיע.
אותם יהלומים שחשבת שלא תענדי, לא הסרת מאף אצבע מידייך.
על הקטיפה כבר היה רקום שמך.
העולם החדש מאין חיבק אותך בזרועותיו, אבל את לא הבנת שהשארת
מאחורייך את עולמך הגווע.
זה היה בדימיוני, לא ידעתי אם אכן התממשה המטרה,
אבל ידעתי:
השארת אותי מאחור.
אולי זה כמו אותם הימים שבאמת לא ידעתי מה את חושבת,
בכל פעם מחדש נראית יותר ויותר
רחוקה...
ובכל פעם מחדש אדמיין אותך על הכביש הראשי בדרך להיות מפורסמת. |