כרטיסי קללה



ניתקתי את הטלפון, את האינטרנט, את הטלביזיה, את הרדיו, את
המכונית, את האנשים ברחוב, את האנשים בעבודה, את המדינה וקניתי
כרטיס טיסה לפירנצה.
אני מניח שהיפהפייה האיטלקייה הזאת, תיתן לי אוויר לעוד תקופת
שגרה ממושכת ומשעממת שלאורך כל החיים היא אמורה להתקבל כחלק
אינטגרלי של החיים.
אני מוצא את עצמי ניצב על אחד מגשריה של היפהפייה שדם נהר
הראנו זורם בעורקיה.
אילו להעביר סיגריה על אחד הגשרים של פירנצה, זה הרגל שהתפתח
לי עוד ביום הראשון.
בכל בוקר, גלים של ריחות האספרסו ששולחים טיפות חריפות של ריח
קפאין, זורעים בי תחושה של רעננות המשתווה בעוצמתה לריח הלחמים
מוקדם בבוקר.

ההתבטלות הזאת כל כך טובה לי, תודה רבה חופש.
שחררתי את הטבעת שהדוקה לי סביב הצוואר, שלצערי זוהי ארץ
ישראל.

אין כמו בוקר מוקדם וידידותי בפירנצה. האוויר כאן חובר במסירות
לריאותיי, אני מחזר אחרי האוויר הנקי והמענג הזה.
בשל הריגוש שלי מהעיר, דבקו בי הרגלים מיידיים. פתחתי את הבוקר
באספרסו, עם סיגריה על אחד הגשרים. סיבוב התרשמות מאיך שאנשים
אחרים מתמודדים עם הבוקר הזה.
כמה אנשים מסתובבים שמחים? כמה עצובים? לחוצים? ממהרים? יושבים
על הספסל בשלווה?
מה המצב רוח שלכם הבוקר?

שבוע לפני שנסעתי, הלכתי לבקר את אבי. בדרך כלל כשאני בשעת
משבר, אני הולך לאבי, מורי הדגול, ומבקש את עצתו המשובצת בזהב
וביהלומים.
בכל מקרה, סיפרתי לו שאני מרגיש חנוק, ושהעבודה במכירת כרטיסי
ברכה יצאה לי מכל החורים, שלא תבינו לא נכון, אני אוהב ומעריך
את עבודתי, אבל, נמאס.
אבי הקשיב לכל בעיותיי ותסכוליי, כמו מחשב שמזינים לו נתונים,
הוא לא הוציא אפילו מילה אחת חוץ מ 'להתראות מחר', והוא דאג
להבעת פנים שמשדרת מחשבה והרגעה שאקבל את פלט מחשבותיו מחר.
כל הלילה ידעתי שאבי מגלגל את גלגלי השיניים המשומנים במוחו,
רק בשביל למצוא לי פתרון.
איזה מזל שיש לי אבא מלא בחכמת חיים.
בצהריי היום העוקב, פגשתי אותו. הוא הגיע עם אותה הבעת פנים
האומרת:
'בני! אל דאגה, מצאתי לך פתרון! אין לך עוד שום סיבה להיות
מבולבל יותר בן יקר'.
כמובן שהוא לא אמר את זה, אך פניו היו כה גמישות ומלאות
יצירתיות דרמטית, שהובילה לעשרות סוגים של פרצופים שבעזרתם הוא
היה יכול לספר סיפור שלם (עם סלנג).
אבי פתח את פיו והתחיל להוציא את הפנינים:
"בני...." איך הוא אומר את זה, הוא פשוט אליל, אני רק מתרגש
מלשמוע אותו מדבר.
(היה לי פעם רעיון, במקום כרטיסי ברכה, לייצר כרטיסי עצה
ולמכור אותם).
בכל מקרה, אני לא מתכוון להפריע לאבי בשעת עצתו. והנה הוא
מזניק את דבריו מתוך פיו, כמו זיקוקים בערב יום העצמאות:
"בני, התייעצתי אתמול עם אמך במשך כל הלילה, שנינו לא הצלחנו
לעצום את עינינו אפילו לא לרגע אחד ושנינו הגענו למסקנה שאנחנו
חייבים לספר לך..."
"לספר מה?" קטעתי אותו בהתרגשות.
"שחיים רק פעם אחת" אמר בגאווה כאילו הוא חיבר את המשפט הזה
כרגע.
באמת, מה זה צריך להיות, איזו אכזבה. הרגשתי שלא אבי מדבר
אליי, האם יכול להיות שאבי איבד את שלל עצותיו?
לשנות את החיים שלי הוא לא שינה. הוא רק אמר לי:
"תחשוב על זה..." והלך לו.
הוא השאיר אותי המום. כנראה שהגעתי לשלב שאבי כבר לא יכול
לפתור את בעיותיי.
מאוכזב עד מאוד ומחוסר כל ברירה, לקחתי את העצה שלו איתי, מנסה
להיפתר ממנה כמו מכלב נודניק שנדבק אליך כי נתת לו קצת אוכל.
איך שלא יהיה, הכלב הזה קנה לי מכתב התפטרות וכרטיס לאיטליה.
(ואם תעזו ולו אפילו לרגע קט להשתעשע במוחכם הזדוני, כי הכלב
הזה הוא אבי, אני מאחל לכם צרור של קללות בפרסית).

אני שוב חוזר לאותו חיפוש מלהיב ומתנתק, זוהי אותה התחושה
הזאת, של ילד קטן שאיבד את הוריו בלונה פארק הומה מאדם. אבל
אני לא מפחד אבי עומד לו ליד המכונית בחנייה, מחכה לי.
הציפורים, מתעופפות להן בין הגגות, כמו גדודי חיילים שמחליפים
עמדות, מוכנים להתקפה הגורלית.
ברחובות תנועה מסיבית של אותם תיירים שמתערבבים בין המקומיים,
שניתן לזהות על פני אותם תושבי העיר, שאין הם מתייחסים עוד
ליופי העיר.
הלכתי לשוטט קצת בשווקים.
החלטתי קצת להתחמם באיזה קרב מחירים על איזו מתנה טיפשית
שרציתי כל כך לקנות לחברה שלי. אחרי אותו קרב מיזע, הצלחתי
לחטוף את המוצר שכמעט נזל לי מבין האצבעות.

מעונן.
אבל גם עננים כבדים, מאפשרים לתושביה המקומיים של העיר להתפרנס
בכבוד.

ביקרתי במספר קתדרלות וכנסיות, עברתי בין כמה מוזיאונים
מרשימים, ראיתי נופים ופסלים, נבלעתי בארמונות וטירות ובעיקר
עמדתי על גשרים.
המוזיאונים היו כל כך מרתקים, באמת, אחד לאחד. הפסלים המקשטים
את מדרכות העיר,
אותם ניצבים מקומיים, שמשגיחים על אזורים בעיר, ומסמלים תקופות
של אומנות.
והארמונות המופלאים שמטילים את צל תקופתם הפעילה, על המשוטט
בארמון.
אך הגשרים של העיר, היטיבו עמי בהצטיינות. על אותו גוש לבנים,
סלול באוויר, עמדתי ועשיתי סדר איכותי בתוך המוח המבולגן שלי.
שומר את כל הדברים הברורים והחיוביים, ומשליך לנהר את הדברים
המטושטשים והשליליים. הנהר בלע בתוך מימיו את פסולת מחשבותיי.

למכור כרטיסי ברכה זהו כמעט ההפך מלמכור נשק.
אני עוזר לאנשים. כרטיסי ברכה  נראים כל כך קטנים וחסרי
חשיבות, אבל הם כל כך חשובים (וחוץ מזה יש לנו גם כרטיסים
גדולים).
אני אגיד לכם את האמת, למרות שאני בעל משכורת מכובדת, עדיין
אני מקבל תגובות קצת לוהגות ומשפילות מצד כל מיני מכרים
שסוגדים למעמדות ויקרה, שרואים את עבודתי כחסרת כל חשיבות.

מכל הגשרים האלו שנהגתי לפקוד אותם, בליווי סיגריה ואספרסו,
הצלחתי לסחוט המון שיחות עם הרבה אנשים. הם פשוט מגיעים אליך.
כל כך נהניתי לשוחח כל הזמן עם אנשים שונים, שכבר התחלתי
להסתכל על כל העניין הזה כאל ספורט.


למרות שבמשך היום, החלפתי המון גשרים ותצפיות, בכל בוקר פקדתי
את אותה הנקודה שבא נהגתי לפתוח את הבוקר עם איזה מנת קפאין
מתובלת בניקוטין.
בכל בוקר הגישה לי אספרסו, אותה צעירה חיננית, שהאירה לי את
הבוקר ועזרה לי להתעורר.
פעם אחת אפילו התפתח איזה דו שיח בינינו. יותר נכון היא דיברה
ואני הנהנתי כל הזמן, למרות שלא ממש הבנתי חצי מהדברים שיצאו
מפיה. היא בדיוק השתחררה ממשמרת הלילה שלה.
הלכנו קצת לטייל, ליוויתי אותה לביתה. היא אמרה לי שהיא
מאוסטרליה. זו השנה השנייה שלה כאן, היא לומדת אופרה. חבר שלה
מזה מספר שנים נשאר באוסטרליה. היא נורא מתגעגעת אליו, היא לא
ראתה אותו מספר חודשים והוא יגיע לבקר אותה בעוד מספר חודשים.

היא ספרה לי כמה שהיא בודדה, כמה שקשה לה. היא שאלה אותי אם
אני בטוח שאני לא רוצה לעלות? במעין שלוב של שובבות ותחנונים.
סירבתי.

המשכתי לי בדרכי.
כל האנשים שאני פוגש בזמן האחרון, מרחיבים את התפיסה שלי לגבי
האפשרויות הפתוחות בעולם יצירתי ויפה שכזה.
אני יודע שיש לי כשרון והגיע הזמן שאני אעשה איזה שינוי בתחום
שבו אני עובד.

פגשתי את אותה זמרת אופרה בפעם השנייה.
היא בדיוק יצאה להפסקה, אז ישבנו שנינו בבית קפה ממול בית הקפה
שהיא עבדה בו.
סיפרתי לה על הבעיות שלי. על הבעיות המקצועיות שלי.
קודם כל, היא אמרה לי שמעולם לא פגשה מישהו שזה המקצוע העיקרי
שלו, היא אמרה לי שהיא פגשה אנשים שגם מוכרים כרטיסי ברכה, אבל
רק כרטיסי ברכה? לא פגשה מעולם.
היה לה רעיון, שעורר אותי ומסתבר שלא רק הכניס בי חיים
ויצירתיות, אלא גם הכניס לי המון כסף לכיס.
היא אמרה לי כזה דבר:
"מדינת ישראל, היא מדינה שמלאה בהמון שנאה, כעס, התנגדויות
ועצבים נכון? אז למה שלא תעשה מנגד כרטיסי הברכה, כרטיסי
קללה?" אמרה כולה מחויכת.
בהתחלה כל הרעיון היה נשמע לי מטומטם. כרטיסי קללה? מכיוון
שלאחי הייתה חברה לייצור כרטיסי ברכה, סיפרתי לו על הרעיון. על
חלוקת הרווחים, ועל הבלעדיות שתיקח החברה.

תוך חודש, כבר היו לנו כרטיסי קללה מכל הסוגים: לאום - דת -
עדות - ספורט - מדינות - אישים בהיסטוריה - לימודים -
ועוד....
בלי סוף קללות. תפקידי היה לאסוף את הקללות. לא הייתה שום
בעיה, זה בא לי באופן טבעי.
ובאשר לאותה הזמרת המזדיינת, שתאבד את הקול שלה אימחשימה (אני
מצטער, זה כבר טבוע בי), היא התאבדה.