(אטיוד)

איזה יום נפלא זה בשביל יומולדת. בדיוק באמצע השנה. אני והחבר
שלי רפאל עיני מוזגים מיץ פטל לספל קטן ומתרווחים בכיסא הכי
נוח במטבח. בחוץ שקט ונדמה שצמרות העצים חולקות לי כבוד מיוחד
בהנהון מנומס. 'ברכות, דייר חדש. ברכות ליום ההולדת...'. היום
צובע את הספל שלנו בגוון השקוף שלקראת חושך כחול. צריך לבקר
בעליית הגג לפני לילה.
פעם הייתה גלי שולחת לי בתמונות ביט-מאפ קטנות את החורף שלה
מקצה מרוחק של העולם, לנחם. לאחר שנה או שנתיים כבר אין גלי
ואין חורף. כבר אין דבר מלבד קיץ ישראלי מחניק שבו אפילו צירוף
המילים הגנוז 'סנקט-פטרבורג' נשמע כמו 'ארבעים בצל'.
לווייתנים חוזרים היום לקייפ-קוד. או עוזבים. כמה הלווייתנים
חיים? גם הם מרגישים לפעמים זקנים כמוני? בכל פעם שאתה בא או
הולך משהו או מישהו נשאר. לעולם אינך מוצא זאת שוב משום
שלעולם, אבל לעולם, לא ניתן לחזור לאותו המקום בדיוק. ולו רק
משום הזמן. אז למה זה חוזרים הלווייתנים לקייפ-קוד? הרי היו
יכולים לגלות מעט יותר הרפתקנות.
'בנזיפה הרשמית בלווייתני הקייפ-קוד יש משום הטרחנות.' אני
לומד מנימתו של ידידי הרדיופוני. אני עונה שבעצם למה ניתן כבר
לצפות מהם, הרי כל הנודדים - עופות הם, ובכך סותם את הדיון
בווריאציה חופשית על צחוק.
יום הולדת שמח, אהובי, הנה מעט מוסיקה חגיגית.