[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יוסי יוספוס
/
טווינז

"תלמידים עכשיו אני עומד להציב בפניכם דילמה מעט יותר מורכבת,
שללא תספק, איך אומרים אתם הצעירים? תשברו את הראש עליה? והיא
תעורר, כך אני מקווה, ויכוחים ושאלות רבות שלא תמיד נמצא להן
מענה".
המקרה הוא כזה, אם היית נמצא בחוף ים, ובים שמולך נמצאו שתי
דמויות, אחת - כלבך האהוב או האהובה, איש פלוני אלמוני אשר
אינך מכירה אותו. את מי היית מציל? את האיש שאינך יודע עליו
דבר, או את כלבך אשר הינך מן הכורח קשור אליו ואוהב אותו? סערת
מענים התחוללה בכתה, כל התלמידים צעקו והזעזעו לשמע השאלה.
המורה, שמו וילהלם שטרייכר, חייך לעצמו במתינות, הסתכל בסערה
שמולו והשפיל מבטו קלות לרצפה. לזאת בדיוק ציפה... הוא הכיר את
הכתה שלו והאמת שזו לא שאלה פילוסופית שהוא תכנן להציג מזמן,
אלא פשוט חש שתלמידיו נרדמים לו והחליט לעורר אותם מעט, או
במילים אחרות "רצה קצת אקשן" אמר לעצמו.
"טוב" אמר המורה בטון החלטי, "אני רואה שאתם מאוד ערניים
פתאום" והחטיף חיוך. "אוקיי, אז אני שמעתי כל מיני תשובות,
ואני אדם המחשיב את עצמו ליברלי, אבל שמעו, זו היא סוגיה אחת
מבין רבות שדנה בנושא מאוד ידוע - ערך חיי אדם. אני יודע
מנסיוני בעבר שתלמידים נוהגים לבחור את כלביהם על פני אדם. אני
באופן ברור חד וחלק אינני מוכן לקבל את התשובה הזאת. ערך חיי
אדם הוא הדבר הכי יקר בעולמנו תלמידיי! גם יותר מאהבה, מאהבת
הכלב שלך... ערך חיי אדם בא קודם."
בתלמידה אחת שישבה שורה ראשונה אשר הביטה מעבר להצגה ששטרייכר
הראה לתלמדיו הכתה המחשבה, שהיא נכונה למעשה, שלמר שטרייכר לא
הייתה אהבה אמיתית בחייו ובוודאי שלא היה לו כלב ושהבן אדם
מדבר על בליינד. "כן, הוא מסוג האנשים האלה שספרים ופילוסופיות
ממלאות את חייו והוא בורח מהחיים" אמרה לעצמה. ולכן היא לא
לקחה את דבריו ברצינות רבה מדי. היא ידעה והחליטה החלטה מודעת
שכשהיא נכנסת לשיעור פילוסופיה היא באה להעשיר את עצמה ולא באה
לקבל תורות מאלוהים. החלטה זאת - גם זאת ידעה - היא סימן
לבגרותה ולהפיכתה לאישה. עם כל המודעות הנחרצת שהייתה לג'ולי
היא לא הייתה מסוגלת לשלוט במחשבות שהתעוררו בה על חיי ערך
אדם. כל היום הציג לה מוחה שאלות חדשות, וסופו של דבר הגיעה
לשאלה, חיי ערך אדם אחד אל מול ערך חיי אדם אחר. השאלה הזאת
חדרה עמוק ביותר בג'ולי והיא לא הצליחה להניח את דעתה לגביה,
כי לג'ולי הייתה אחות תאומה, שהיא אהבה אהבה אינסופית, ובלתי
מתפשרת, מכף רגל ועד ראש. אחותה החזירה לה את אותה אהבה והן
היו צמד חמד שכל אדם אשר חווה את המתיקות שבבילוי משותף עמן
רצה רק להמשיך ולהוסיף ולעשות זאת עוד. והשאלה שצצה במוחה של
ג'ולי הייתה מה אם יבוא יום חס ושלום וחיי אחותה יהיהו מונחים
על כף אל מול חייה עצמה. מה תעשה? שהרי את אחותה היא אוהבת
אהבה אינסופית ולהקריב את עצמה למענה זה אמנם אחד המעשים הכי
נאצלים שיכולים להיות, אך לבצע את הדבר ולהעמידו בהצלחה במבחן
המציאות, הו, זה כבר דבר אחר לחלוטין. בשלב מסויים ג'ולי
החליטה שהיא מפסיקה את הסרט הזה שנכנס לראשה, והיא החליטה
לחזור למחשבות היום יומייות הנוחות שלה. הזמן חלף וג'ולי לא
חזרה להרהר בדילמה המייסרת הזאת, אבל דעתה על מר שטרייכר על כך
שהוא גבר במשבר גיל העמידה ללא אהבה, רק התחזקה. היא המשיך
להיות נואם פומפוזי שכזה, שיורק דברי ספרים כמו אש, ונשמע כל
כך משוכנע משכנוע עצמי, היא ריחמה עליו. ג'ולי תמיד הייתה כזו,
קולטת אנשים, מתבוננת מקרוב וסקפטית.
הזמן חלף, ג'ולי כבר הייתה בסמסטר השני ללימודי הפילוסופיה
שלה, כשבוקר אחד נפל אסון על הבית. "אאחחחח אאאאייייייייהההה"
הבית התמלא בצרחות מחרישות אוזניים מחדרה של ג'ולי ואחותה,
מייגן, שיצאה באותו הבוקר מוקדם לפגוש חברה ורק אמא של ג'ולי
הייתה בבית. היא רצה לחדר, " מה קרה??? ג'ולי! מה קורה לך ???"

"הבטן... הבטן שלי ..."
"איפה כואב לך?"
"פה בצד..."
"כאן?"
"אח!!! אל תגעי, אמא!!! איי".
"טוב אנחנו לוקחים אותך לבית חולים"

לאחר שעתיים.
"גברת בון, גברתי הצעירה, אני מצטער לומר זאת, ערכנו לג'ולי
סדרת בדיקות ומצאנו בעיה, בכבד שלך. השתים פלטו אנחת פחד.
"יש לך רק כמה חודשים אם לא נמצא תורם מתאים... אני חושש שזהו
המצב".
ג'ולי פרצה בבכי ונפלה לזרועות אמה.

עברו חודשיים ... כל יום שעבר על ג'ולי היה מלווה בפחד, עוד לא
נמצא תורם והיא חשבה שהיא הגיעה לפרקה. היא החלה לעשות חשבון
נפש, החלה לתכנן את חודשייה האחרונים, היא פגשה מישהו, איבדה
את בתוליה, היא עשתה צניחה חופשית וכל הדברים הקלאסיים.
יום אחד ג'ולי עמדה במטבח ופתאום אחותה נכנסה למטבח והמחשבה
הכתה בה כמו רוח סערה, היא ראתה את אחותה והיא ראתה את התמונה
בדמיונה, אחותה מתה והיא מחזיקה את הכבד שלה בידיה ובגופה חור
פתוח. מאז אותו יום ג'ולי נתקפה סיוטים חוזרים עם אותה התמונה
המבעיתה שלה ושל אחותה. אבל מה שהכי הפחיד אותה שזה שהיא
התחילה להתמסר לתמונה, לסיוטים, כאילו מכרה את נשמתה לשטן למען
חייה...
היא נקרעה מבפנים. מייגן שמה לב שיש משהו מוזר בהתנהגותה של
ג'ולי. היא הייתה אובר נחמדה, ואובר אדיבה, ומייגן לא ידעה במה
מדובר. היא לא ניחשה שמדבור בפיצוי מצפוני אדיר על מה שמתחולל
אצל ג'ולי בפנים. היא לעיתים תפסה את ג'ולי מסתכלת עליה במן
מבט של רשע, אך היא לא תארה לעצמה את הזוועה. החודש האחרון
הגיע, לא נמצא תורם לג'ולי, היא החלה לחטוף התקפים מסוג שונים,
התקפי חרדה והתקפי זעם. היא יצאה כל לילה לשעות לשוטט ולחשוב.
החלה לקחת כדורים להרגעה והתמכרה להם. היא הייתה שבר כלי
מוחלט, ובלילה הראשון של השבוע האחרון, היא הקיצה מתוך שינה,
כאילו מישהו העירה מסיאנס שערך למענה, החלה לשוטט עם מבט חלול
בעיניה במסדרון, נכנסה לחדרה של ג'ולי והביטה בה, לשניה אם היו
מתבונננים בה היו רואים מבט של רחמים מציץ לו, מבט של בושה,
אדוות שמחה קטנה חלפה על פניה ממש כמו מר שטרייכר המביט
בתלמידיו המתווכחים בלהט. היא השפילה את פניה, הרימה אותם
והתמקדה בכרית שלמרגלות המיטה שכנראה נפלה ממטתה של מייגן,
שהייתה שקועה בשינה עמוקה. היא הרימה אותה, בעדינות וברכות
איומה בקור הסיאנס, התקרבה בצעדי ילדה לאחותה ונראתה שלווה
כמוה, תאומה כמוה. הצמידה את הכרית לראשה. אחותה לא הרגישה
דבר, אפילו לא התעוררה, היא התמסרה לחסדי ההיפוקסיה. בבוקר
אחרי יום שמשי קיצי, אמא של ג'ולי רצה במסדרונות עם מכתב
בידיה, נמצא תורם לג'ולי. היא רצה מאושרת במסדרון ונכנסה לחדר
של ג'ולי היא לא הייתה שם, היא המשיכה במסדרון ונכנסה לחדר של
מייגן ופלטה את צרחת אימים. שתי התאומות היו שכובות שם, אחת
ליד השניה כמו זוג מלאכים ללא רוח חיים. וקופסת כדורי שינה
פתוחה מתגלגלת על הרצפה ומכתב אהבה: "לאהובי מר שטרייכר, הייתי
המאהב הראשון והמדהים ביותר שיכול להיות לבחורה, אהבתי אותך
אבל אני כבר לא אמשיך לאהוב אותך. ואהבתי את אחותי אבל אני לא
אמשיך לאהוב אותה יותר. ובשיעור הבא כשתשאל שאלה פילוסופית על
ערך חיי האדם אולי תזכר בי ובאחותי ותשפיל את עיניך לרצפה ...
ותהרהר על הרגע שבו אחזת אותי קרוב אליך והרגשת אהבה ואולי
אולי תוכל להבין את תלמידיך הנחמדים במילותיהם וצעקותיהם למען
האהבה".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מכבי לא תנצח.

-אנטיוכוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/4/07 21:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוסי יוספוס

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה