מצפון התהפך על משכבו. המחשבות התרוצצו בראשו, והדירו שינה
מעיניו. כבר תקופה ארוכה שחש שאינו ממצה את עצמו וחושש הוא
שבקרוב יזדקק לסעד ולא יהיה.
מצפון יצא לחצר ביתו אשר בקצה המושבה. הלבנה המלאה האירה את
הלילה החשוך כשהוא התיישב על הנדנדה הרחבה הצבועה בלבן אשר
במרכז החצר.
גם אם ניסה מצפון להבין, ככל שהפך והפך בדבר, לא הצליח לגלות
מה הן הסיבות שהביאו לנידוי המעשי שלו ושל בני משפחתו מהסביבה
ומהקהילה.
מצפון חזר למיטתו, לא לפני שבדק שילדיו הקטנים נמים את שנתם.
העובדה אשר ייסרה את רוחו של מצפון אולי יותר מכל, היתה
היעדרותה ארוכת הימים, של בתו הבכורה ענווה. ענווה נהגה לצאת
את הבית לעיתים קרובות, אולם הפעם יצאה ללא כל הודעה מוקדמת,
ובניגוד לאופייה האחראי גם לא יצרה קשר. מצפון דאג לשלומה של
בתו.
עיניו של מצפון נעצמו, מחשבתו התערפלה לאיטה, ההחלטה גמלה בלבו
- הוא לא ינום ולא ישקוט, יהפוך כל רגב אדמה, כל פיסת קרקע
טובה עד אשר ימצא את בתו ענווה. עם זאת המועקה הכבדה, לא הוסרה
ושכנה לה כאבן צור בלבו. מצפון חשש שמא עזבה ענווה את הארץ.