אז מה אני חושב על אהבה, היא שאלה אותי - אולי עכשיו אני יודע,
או שאולי אני עוד יותר מבולבל.
אני חושב שאני לא יודע אם אהבה קיימת כמו שנותנים לנו להאמין.
להגיד שאהבתי את החברה שלי בגיל 14 שאיתה התנשקתי, או את החברה
שלי בגיל 16 שלה נגעתי באזורים מרתקים, או את החברה שלי בגיל
17 שאיתה שכבתי, את החברה שלי בצבא, או כל אישה אחרת שהכרתי,
להגיד שאהבתי? אני לא יכול להגיד. אומרים שמרגישים אהבה, שהיא
באה וסוחפת אותך. אז אומרים, גם סקס פרוע עם אישה שהכרתי באיזה
בר מטונף, גם סחף אותי.
אהבה זה אולי כמו להגיד שאנשים אוהבים לכעוס, לשנוא, להתעצבן
או כל רגש כזה או אחר. לדעתי אנשים נותנים לגוף שלהם הוראה
לעשות איזו פעולה, להפריש כל מיני חומרים שבגוף (שכבר הוכחו
שקיימים) כדי לספק את הצרכים שלנו, שאנחנו מקבלים מהסביבה
שרוצים ולומדים לחקות. וכך הם מגרים את כל החושים. רוצים לכעוס
אז כועסים, רוצים לאהוב אז אוהבים, רוצים לשנוא אז שונאים. אבל
היא לא סחפה אותי. זה ריגש אותי, גירה אותי, עורר אותי כל
הזמן. כל אישה - חוויות חדשות, ניסיונות חדשים, הרגשה שונה,
אבל את רובן הכרתי, הערכתי, כיבדתי, נתתי את עצמי מעצמי לא
מעט. אז לרגע אהבתי, כמו שלרגע כעסתי, ולרגע הייתי עצוב, ולרגע
שמחתי. אז זו אהבה. היא לא ענקית, היא לא חלומית, היא לא יותר
ולא פחות מכמה רגעים. אנחנו יכולים לכעוס שעות, אנחנו גם
יכולים לאהוב שעות.
אבל להגיד שאהבתי. אני לא יכול להגיד שלא רציתי לאהוב, ומידי
פעם הרגשתי שאולי זה בא, אבל זה חלף. אולי זה לא קיים בי, אולי
אצל אף אחד זה לא קיים, ואנחנו אוהבים להגדיר דברים ולתרץ
דברים, אז אומרים - אהבה, כי ככה יותר נוח להתמודד. או שבאמת
אהבה היא לא מה שמספרים.

אבל למה היא עדיין תקועה לי במחשבות יותר מכולן.