קצת קשה לא לשחרר קרן אור
מתוך בועה של כאב,
כאב של אחרים,
אשר מתנפץ בנפשי
ונספג בכל גופי.
קצת קשה לחיות
בעליות-מורדות,
לטפס למעלה,
ולצנוח שוב
אל תוך שומקום.
קצת קשה להשתוקק לזרועותיך
מתוך עמקי נשמתי,
ולהתחבא שוב
בתוך החלומות הכואבים,
כדי להדחיק את המציאות.
קצת קשה לצחוק
מתוך בועה של עצב,
מתוך מתיקות מלאכותית
של תמימות,
אשר חומותיה נבקעו כבר מזמן.
קצת קשה להשאר שמחה,
בזמן שנפשי מתנוססת
על גלי ים העצב,
תחת אור הירח,
בשתים-עשרה בצהרים.
קצת קשה להיות חזקה
בשביל עצמך,
כשאת כל הזמן חזקה
בשביל אחרים,
כדי שלא יוכלו ליפול.
קצת קשה לחשוב עליך
ללא מנוח
מתוך דמעות של געגוע,
לתהות עד אינסוף
ולעולם לא להבין למה.
קצת קשה לנשום.
קצת קשה לבכות.
קצת קשה לשמוח.
קצת קשה לכתוב כאב,
כדי לשטוף אותו מגופי
ואז לגלות שהוא התנקז בעמקי הנפש.
וכבר יישאר שם לעולם.
27.11.05 |