א.
נעורתי. שיירי החלום באישוני,
הרהורים געשו בי, מחשבות נקהלו עליי,
ארזתי תרמילי. נפלה ההחלטה,
אוציא אותה לאור מן העלטה,
יחסה האדם בקורתה,
ילמד דרכיה,
ירביץ תורתה.
ובפתח ביתי-בוקר מסתורין,
תחושה רחוקה, ערבוב של צלילים,
כמו השכינה מסביב רוחפת,
אלי זרועות שולחת, כמו של אם אוהבת.
דרך צלחה איש תם - קרא אלי השליח,
משימתי ידע קשה, ואני רציתי להצליח.

ב.
יצאתי לחפש את האמת,
כי השקר אב לכל פשע,
ואם כל חטאת,
מקור לכל רשע.
האמת-אכן-סופה להתגלות,
אך משעוליה רוויים עוולות,
ותמימי דרך מתייסרים,
טובים-עולמם מאבדים,
וצדיקים ישוועו לאל כי יושיע,
והאמת - כדרכה מאחרת להופיע.
אבקש אותה להחשף, אבטיח לה גמול,
הסבל האנושי גדל, וזה עובר כל גבול!
לא אשמע טיעוניה, לא אקבל הסבריה,
ואם יהא צורך - אקשור גפיה,
אאנוס אותה עמי לבוא,
שיצא הצדק, יצא מן המחבוא.

ג.
כן. רציתי בזה. רציתי מאד,
התחלתי במרץ לצעוד ולצעוד,
טפסתי על הרים, עברתי גאיות,
דשדשתי בשלגים, חציתי מדבריות,
בגדי נשחקו, סנדלי בלו,
שתתי. יזעתי. כוחותיי כלו.
אך המשכתי לצעוד, את שיניי חורק,
מבטי שלוח, כל סימן סורק,
בולש כל שביל, בודק כל אות,
בסופה היא חייבת, חייבת להתגלות.

ד.
שנה חלפה.
ואין.
לא סימן לא אות לא עקב,
שנה צועד אני בחיפושי,
צועד ולא קרב,
שפתיי נצרבו,
בעיניי חרבו הדמעות,
תששתי. כחשתי. זקנתי עד מאד.
אין זאת כי האמת פסה,
בעולמנו זה מאוס מאסה,
עברה מכאן. הלכה למקום אחר,
בו לא יהיה לה צורך,
מעמנו להסתתר,

ה.
ובעודי מהרהר, פני היכו בשלג,
מעדתי.
ראיתי את השליח,
[אולי כבר מתתי]
והוא הסב ראשי
ובחדווה רבה הצביע,
אל טירה ברומו של ההר.
חזק ואמץ, אמר, אתה כבר מגיע,
ואחר חייך ועל ענן לבן דהר...
בשארית כוחותיי קמתי,
התם מסעי אם התחיל - לא ידעתי,
רק תשובה אחת רציתי, רק תשובה
בשם אלוהים גם אם אכזרית,
גם אם כאובה.
אט אט קרבתי, ובי נעורה התוחלת,
ובזיק של פתאום ראיתי את השלט,
וקטנות היו מילותיו, אך לקרוא אותן קראתי,
את יתרת הדרך, בשתי פסיעות גמאתי.
עצרתי מולו, עייף ומאד נסער,
ברטט וחיל קראתי את הנאמר:
"כאן גרה האמת" הודיעו אותיותיו,
לבי החסיר אחת מפעימותיו.

ו.
הבטתי סביב, על הטיח המתקלף,
ועל הקירות ההרוסים, על הגג הדולף.
קרבתי אל השער, ברחימו ודחילו,
הקירות כמו קראו-הצילו, הצילו
נקשתי בדלת, רועד ולא מקור,
רגליי כושלות היו, כמו רגלי שיכור.
פתאום זעה הדלת, כמו בסרט רצח,
הדמות שניצבה מולי - לא אשכח לנצח,
היא הביטה בי, זקנה ופרועה,
דמה זב בכל, שסועה וקרועה,
ופניה לבנות, כמו פניו של מת,
אין ספק הגעתי, זאת היתה האמת.

ז.
מדוע בשם אלוהים, כך היא נראית?
הרהרתי ותמהתי, מה יבוא כעת?
כמה מחריד מראיה, מה נורא המחזה,
לא לכך פללתי אלוהים, לא לא לזה.
מה נגרם לך מה? גמגמתי, בכיתי,
ומדוע לאחר תלאותי, זה אשר זכיתי?
ומי הביאך לכך? הכעס הציף דמי,
עני כבר למען השם, מי? מי? מי?

ח.
ואז קרבה אליי האמת, ועל כתפי הניחה יד,
ובעיניה בי הביטה,
במבט כזה מיוחד,
והיו בו חמלה, ורוך ובוז ,ורחמים,
על איש קטן כמוני,
איש כזה תמים.
וכשהחלה לדבר - קולה רווה נוקשות
מי שגרם לכך, זו האנושות,
היא שחמסה יופיי, את פני השחיתה,
היא שרמסה כבודי, ובי התקווה המיתה,
היא שדמותי עיוותה, ובליבי שלחה החץ,
ואת בשרי כרסמה, כמו טרמיט בעץ!
האנושות, כן, זו האנושות,
שרוקנה מתוכי כל הממשות,
ואם להיות לגמרי לא נמלצת,
ברבות ימי הפכתי מפלצת.

ט.
אך מה אומר להם? התחננתי. איך אותך אתאר?
כיצד אנהג כשאחזור? מה להם אספר?
האם אספר כי קולך צרוד? גרונך ניחר?
האתאר את בשרך הפצוע? הדם הניגר?
האגלה כי יופייך ותומתך עם חוסנך נמוגו?
וכי הרשע והשחת - את חגם יחוגו?
אמרי לי, אנא, עוצי עצתך,
הן לא יתכן שחדלת, וזוהי קבורתך!

י.
כאן הזדקפה האמת, ואליי מבט היישירה,
וטרם לי תשיב, לרגע קט החווירה.
לא! פסקה וראשה נד בעצבות,
חסוך מן האדם את זאת המציאות,
את דמי הניגר, תאר כארגמן,
המעטר את היופי בציורו של האמן,
לב שסוע - הריהו סמל האהבה,
ואם גופי שח הוא שח מן השלווה.
שפתי החשוקות, הן אושר יביעו,
חוסני וכוחי, את גלגל העולם יניעו,
שקר להם, המשיכה בפשטות,
וגם עיצה קח ממני,
קח זאת בקלות.
שקר להם כי זה מחוז חפצם,
דמות נעורי היתה,
נותר רק המקסם...

יא.
ומעמי פנתה, חזרה אל מעונה,
וחיש קל נבלעה, במחשכת יגונה,
נשאתי רגליי התחלתי לנוס,
אך קולה השיג אותי, קול כזה מאוס.
אטמתי אוזני, קראתי לשליח,
אך הקול היה עיקש, את נשמתי הבריח.
והשליח הסתתר, מבוכתו-בושתו,
התקווה והתום, המיתו גם אותו.
שקר להם שק ק ק ר ר, הדהד קולה רועם,
ואני תפילה נשאתי.
הלוואי ואני חולם.